להתבונן בסבלם של אחרים עוסק בהצטלבות המושגים "חדשות ו"אמנות", באופן שבו אנחנו מתבוננים בתצלומים שמתעדים את פגעי המלחמה, ובמגוון התגובות שמעוררות בנו תמונות כאלה - של הרס, פציעה ומוות.
האם אנחנו מתרגלים לאכזריות ומתחסנים מפניה בשל שפע הדימויים של מעשי טבח שאנו נחשפים אליהם בטלוויזיה ודרך צגי המחשב? האם תפיסת המציאות שלנו נשחקת בשל זרם התמונות היומיומי? ומה פירוש הדבר לחוש אהדה וחמלה כלפי אנשים סובלים באזורי מלחמה מרוחקים?
סוזן זונטג מעוררת דיון בשאלות אלה בעזרת היסטוריה ארוכה של הצגת כאבים של אחרים - החל ב"אימי המלחמה" של פרנסיסקו גויה, דרך תיעוד מלחמת האזרחים האמריקאית, מעשי לינץ' בשחורים בדרום ארצות הברית, מלחמת העולם הראשונה, מלחמת האזרחים בספרד ומחנות ההשמדה של הנאצים, ועד תמונות בנות זמננו מבוסניה, סיירה לאון, רואנדה, ישראל, פלסטין וניו יורק של ה-11 בספטמבר.
תיאור המציאות כמופע ראווה הוא קרתנות קיצונית [...] יוצא מתוך הנחה שכל העולם הוא קהל צופים. הוא מרמז בצורה מעוותת, לא רצינית, שבעצם אין סבל אמיתי בעולם.
