אמריקנה

לפרינסטון, בקיץ, לא היה שום ריח, ואף שאיפֶמֶלוּ אהבה את הירוק השלֵו של העצים הרבים, את הרחובות הנקיים ובתי המידות, את החנויות היקרניות בנועם, ואת האווירה השקטה התמידית של עדנה שנקנתה בדין, זה, חוסר הריח, היה הדבר שקסם לה מכול, אולי משום שלכל שאר הערים האמריקאיות שהכירה היטב היה ריח מובהק. לפילדלפיה היה הניחוח העבש של היסטוריה. בניו הֵייבֶן עמד ריח של הזנחה. לבולטימור היה ריח של מי מלח, ולברוקלין של אשפה שהתחממה בשמש. אבל בפרינסטון לא הריחו כלום. היא אהבה לשאוף כאן אוויר מלוא ריאותיה. היא אהבה לצפות במקומיים נוהגים באדיבות מופגנת ומחנים את מכוניותיהם מהדגם החדיש ביותר מחוץ למכולת האורגאנית ברחוב נסאו או מחוץ למסעדות הסושי או מחוץ לגלידריות שהיו להן חמישים טעמים שונים כולל פלפל אדום או מחוץ לסניף הדואר שעובדיו המשתפכים חשו לקבל את פניהם בכניסה. היא אהבה את הקמפוס, חמור סבר מידע רב, את הבניינים הגותיים עם קירותיהם משורגי הקיסוס, ואת האופן שבו שינה הכול את צורתו באור העמום של הלילה, והיה לחזיון רפאים. היא אהבה, יותר מכול, את התחושה שבמקום הזה של נינוחות אמידה היא יכולה להעמיד פני מישהי אחרת, מישהי שהתקבלה באופן מיוחד למועדון אמריקאי נכבד, מישהי עטורת ודאות.