נובלה שבמרכזה ג׳ונאלין, מטפלת סיעודית מהפיליפינים, המטפלת ביצחק, קשיש נרגן מרמת גן שתלוי בה יותר ממה שהוא מוכן להודות.
ג׳ונאלין נאחזת בסופי השבוע החופשיים עם חברותיה המטפלות ובביקורים בכנסייה, והטלפון הנייד שלה הוא הקשר היחידי שיש לה לחיים שהותירה מאחור – לבעלה אנג׳לו ולבתה מאדי – שלמענם הגיעה לעבוד בישראל לפני יותר משמונה שנים. הקושי שבמרחק ובגעגוע נעשה קשה עוד יותר, כאשר היא מגלה פרטים מטרידים על אופן ההתמודדות של בעלה עם היעדרה, והיא נאלצת לבחון מחדש את בחירותיה ולהתעמת עם התוצאות של הקרבתה.
ג'ונאלין מעבירה את זמנה בתנועות המגיבות לתנועת ידו של יצחק, כאילו הוא המנצח והיא כלי הנגינה. היא נעלה לו את נעלי הבית כל־כך הרבה פעמים שהיא כבר לא אומרת לעצמה ״איכס״ בלב כשהיא מלטפת את הציפורניים הצהובות, הנמלטות להתחבא בבשר. ״הכול יופי, סבא״, היא אומרת, ״בִּיסֵדֶר. הכול ביסדר״. הוא לא מגיב אליה. פעם עוד היה אומר, "מה בסדר, מה?" ומגרש אותה מעליו. עכשיו הוא רק ממשיך לשבת.
ברגעים כאלה ג'ונאלין מתגעגעת ליונה. היא יודעת שגם יצחק מתגעגע אליה. לא רק ברגעים כאלה, אלא בכלל, אבל הם לא מדברים על זה. לג'ונאלין יש בחדר תמונה שלה עם יונה מכאן, מהמרפסת הקטנה, יושבות מחובקות עם שקיעת השמש שמאחוריהן. היא מציצה בה מדי פעם לפני השינה. אבל יצחק לא ביקר בחדרה של ג'ונאלין כבר כל־כך הרבה זמן שהוא אפילו לא יודע שהתמונה שם.
