"בשעת אבל ויגון נדפס בחרדה גדולה שכול וכשלון לי"ח ברנר עם אחרית דבר מאת חיים באר", נכתב ב-17.10.23 בעמוד הפייסבוק של הוצאת ספרי בלימה עם יציאתה לאור של המהדורה שלפנינו לרומן האחרון של יוסף חיים ברנר (1881‑1921), הנחשב לשיא יצירתו הספרותית.
מגב הספר:
הספר הוא מעין רומן של אבנים, ספר אכזרי, 'מגילת אימים' של ממש. הוא קשה לקריאה מכמה בחינות אך הקורא העקשן יישאב עד מהרה לעולם אפל של בעל ייסורים ולשטף קריאה עצבנית שלא קל להשתחרר ממנה. אין פלא שמרובה המחקר על הספר, אך מעטים הם אלו שקוראים אותו בימינו. על כן נתעוררנו להדפיסו מחדש בירושלים בבחינת זיכרון, מחאה ותוכחה.
עם הופעת המהדורה הראשונה של הספר, בשנת 1920, כתב המורה, הסופר והמבקר יעקב רבינוביץ:
ספר כזה אינו ניתן להפטר באיזו שורות. לדבר עליו בפרוטרוט – הכאב גדול יותר מדי. אבל אם יש עוד בית בארץ שספר זה איננו בו – אות היא כי ארץ מטומטמת זו אינה יודעת מה זה כאב. כן, ברנר הכיר ארץ זו ואנשיה, את אוירה הריק ואת העינים הריקות של בניה ובנותיה. והיחס שלה אל ברנר וספרו מספיק להעיד על כל השכול והכשלון. ברנר צדק – ואל יפטפטו פה על ברנר הקדוש.
