שֶל הוא לא ילד רגיל. הוא חי עם הוריו בתחנת דלק שבבעלותם על כביש נידח בפּרובנס שבצרפת. יום אחד, בגלל משחק עם סיגריה, הוא כמעט מצית שריפה. הוריו המיואשים מחליטים לשלוח אותו לפנימיה לילדים מיוחדים. אבל של מעדיף לברוח. הוא מחליט לצאת "אל המלחמה" כדי להוכיח להם שהוא גבר.
באישון לילה הוא מטפס אל הרמה הגבוהה שמאחורי ביתו מצויד בתרמיל ורובה. אבל כשהוא מגיע לפסגה, אין שם לא מלחמה ולא חיילים, הוא מוצא רק את ניחוח הצמחייה ואת דממת הטבע. וילדה מיוחדת שמופיעה משום מקום. איתה הכל אפשרי ואיתה עולמו הפנימי יוצא לחופשי.
רומן הביכורים של הסופר, במאי והתסריטאי הצרפתי ז'אן-בטיסט אנדראה הוא שיר הלל לעולם הדמיון, לחופש להיות מי שאתה ולקבלת השונה. הוא כתוב בלשון בהירה ומעורר את מה שאולי כבר הספקנו לשכוח, את הילד שבנו.
נפלתי ונפלתי וכבר שכחתי למה. הרגשתי כאילו כל הזמן רק נפלתי. כוכבים חלפו מעל הראש שלי, מתחת לרגליים שלי, סביבי. התאמצתי כדי להיאחז בהם אבל תפסתי רק אוויר. הסתחררתי בתוך סילון חזק של אוויר רטוב.
חרכתי את האוויר כמו טיל, הרוח שרקה בין האצבעות שלי, נזכרתי בתקופה שבה רצנו ריצת 100מטר בבית ספר, אלה היו הפעמים היחידות שבהן מעולם לא צחקו עליי. ניצחתי את כולם בזכות הרגליים הארוכות שלי. אבל במקרה הזה הרגליים לא עזרו לי. גם הן נפלו כמו מטומטמות.
מישהו צעק אי שם. הייתי חייב להיזכר למה אני כאן. זה בטח חשוב. לא נופלים סתם ככה, בלי סיבה. הסתכלתי מאחוריי, אבל לאחור כבר אין שום משמעות. הכול השתנה בלי הפסקה, וכל כך מהר עד שהתחשק לי לבכות.
ברור שעשיתי שטות גדולה. בטח אחטוף צעקות, או משהו גרוע יותר, אפילו שאין לי מושג מה יכול להיות גרוע יותר מלקבל צעקות. התגלגלתי כמו כדור, כמו אז, כשמַקרֶה החטיף לי. זה טריק ידוע כדי שיכאב כמה שפחות. עכשיו נשאר רק לחכות. בסוף אני הרי אגיע.
זה היה בקיץ של 1965, הקיץ הכי אדיר אי פעם, ולא הפסקתי ליפול וליפול.
