"לא עליך, היא אמרה, לא עליך הוא כועס. על אלוהים הוא כועס, על אלוהים. בגלל זה הוא רוצה להרוס לו את העולם. בגלל שאלוהים לא רק שהרג את ההורים שלו ואת האחיות התאומות שלו,התינוקות, אז בסוף, אחרי שהוא הצליח לשקם את עצמו, וגם להציל אותי, והוא הציל אותה, את אימא שלי, שגם אני נשארתי לבד מכל המשפחה שלי, אז בסוף הוא עוד הוליד לו ילד כמוך, גפום. וזה נכון, אני פגום. אני דיסלקטי ואני צולע, ובגללי לאבא שלי היו התקפי זעם. הרבה פגמים יש לי" - כך מספר לנו פליישר, המספר וגיבור ספרו של קובי ניב.
בשיתוק ילדים יוצא פליישר - עכשיו פנסיונר, צולע קצת כתוצאה ממחלת שיתוק ילדים שבה לקה כשהיה תינוק - לפענח תעלומה משנות השישים: היעלמות שלושה נערים ונערה שגופותיהם לא נמצאו עד היום. דרך עיניו משרטט ניב גם את דיוקנה של תקופה בישראל, שנות השישים של המאה העשרים, לפני מלחמת 1967 והשלכותיה.
אני דיסקלטי.
אני כותב לכם את זה מהחתלה, כדי שתדעו, שלא תחשבו שאני איזה מפגר או משהו, כמו שחשבו פעם. וזה לא שיש לי הרבה שגיאות כתיב או בלבולים. דיסלקציה קלה יש לי. אני יודע את זה, כי עשיתי לעצמי איבחון לפני כמה שנים, מתנה ליום הולדת שישים. בגלל שכשהייתי קטן, זה בשנות החמישים אני מדבר איתכם, אני עכשיו כבר בן שבעים עוד מעט, אז לא ידעו עוד את כל הדברים האלו הפסיכולוגיים של המוח, ולא היו אבחנות ולא נעליים.
בקושי היו לנו נעליים אז.
גם לא אוכל. היה אז צנע, ככה קראו לזה, הכול היה בקיצוב. היית מקבל, כל משפחה הייתה מקבלת תלושים, מהממשלה, ובזה היית קונה בשר וביצים, או אבקת-ביצים, כן, היה דבר כזה, לו יודע מה זה היה, אבל היה. והשגיאות שלי, הטעויות, הבלבולים, זה לא מי יודע מה נורא. זה אני רק לפעמים מחליף, מבלבל אותיות בתוך המילים. סיכול אותיות קוראים לזה.
אני לא טועה.
אני רק מסקל אותיות, וזה לרוב במילים לועזיות. ולפעמים גם במילים קצרות, של שתי אותיות, שם אני מתבלבל, כמו למשל בין לו ללא. אני לא יודע למה זה. אבל ככה זה אצלי. כל החיים. ובגלל זה כשהייתי קטן, בבית-ספר יסודי, בגלל זה השאירו אותי כיתה, בגלל שהייתי מבלבל את האותיות, אז קראו לאימא שלי ואמרו לה שאני מפגר, ככה קראו אז לכל מי שלא הצליח בלימודים, שכאילו הוא, בגלל שהוא לא מספיק את החומר, כלומר מפגר בלימודים, נגיד עוד לא יודע את כל לוח הכפל, אז הוא גם מגפר בשכל, והשאירו אותי כיתה.
ואבא שלי, שמעון.
זה לא באמת היה השם שלו, השם שלו האמיתי היה טיבור, זה שם הונגרי, אבל כשהוא בא לארץ, הפקיד פה, בנמל חיפה, אני לא יודע למה, אולי הוא לו שמע טוב, אולי בגלל שזה היה לא שם גלותי מדי, טיבור, גלותי זה לא היה טוב אז, אז הוא כתב אותו שימעון. הוא בא מהשואה, אבא שלי, שניהם, אבא שלי ואימא שלי, שניהם הם באו מהשואה. הוא קפץ מהרכבת לאושוויץ והצטרף לפרזיטנים, בהונגריה זה היה, ככה גם הוא הכיר את אימא שלי. אגנס קראו לה, אגנס פרקש, ואבא שלי היה פליישר, טיבור, שבארץ נהיה שמעון, פליישר.
