בסוף כולם נמותו

אסדת האשפה 'סינדי' פנתה לאיטה, מנועה מטרטר, מגמגם, מְפַּקפֵּק, לעגון על גדת ההדסון, ליד שארית עקמומית ועגמומית של רציף עץ עזוב, שבור וטחוב, שננטש לפני שנים רבות, בצד של ניו־ג'רזי. תמיד היינו עוגנים שם בלילות בהם היינו מבריחים מעפילים, ככה קראנו לזה, בהומור עצוב ונשכח של יהודים זקנים שתם זמנם, מול מנהטן, שגם הלילה זהרה לנגדנו, מייצרת נשיפה קבועה, עמומה ועצומה, של דרקון נעלם בלב החשיכה, כשאינספור אורותיה המהבהבים יוצרים מעליה את הילת הזהב הבוהקת של קדושת החיים המודרניים, המוכרת והנכספת כל כך על ידי מיליארדי אנשים בעולם.

כשקרבנו ונשקנו בחבטה לרציף שֶׁאִיזְמִירְלִי האיר עם הזרקור הקטן שלנו, קפצתי אליו עם חבל הקשירה הכבד, נזהר שלא לרמוס ולשבור במגפי את ישורת הקרשים הרעועים, המרמים, ולהיתקע בריקבונם עם רגל שבורה, או להחליק חלילה על ירוקת הטחב השחורה שעליהם ולשבור את האגן. הצלחתי. קרטעתי בצעדים קטנים, זהירים, מדודים, בלי למעוד ובלי להחליק ובלי לשבור לא כף ולא רגל. הלבשתי מיד את הלולאה על אחד מעמודי הברזל החלודים ונעצרתי, אוחז ונאחז בחבל נטוע במקומי, מתנודד אך קלות. נשמתי עמוק לרווחה. לשבור רגל בגילי, שלא לדבר על האגן, זה הסוף שלי. לא רק בעבודה. בכלל.