דיסטופיה מצמררת - אבל סחטיין על הכריכה - של קובי ניב.
עלילתה מתרחשת בלילה אחד בעתיד הלא רחוק באסדת אשפה על שפך נהר ההדסון, שעליה עובדים חמישה גברים ישראלים, פליטים, שכל אחד מהם נמלט מישראל שחרבה.
גיבורי הספר הם: מושקו - שנתקע בטיול בארצות הברית והותיר בישראל את משפחתו שקרוב לוודאי אינה כבר בין החיים; יוז'י - שלא מספר דבר על עצמו, אבל לקראת סוף הספר נשבר וחושף בפני הקוראים, אך לא בפני חבריו, את סיפור חייו הקשה; מייק - איש המוסד לשעבר ומפקד האסדה, שבעצם עובדת בשירות המאפיה המקומית; איזמירלי - שברח מישראל ברגע האחרון, ביום בו הוטלו עליה פצצות אטום, והותיר שם את שני ילדיו הקטנים; ושלומי - הצעיר בחבורה, קרוע הגוף והנפש, שהוברח מישראל הנחרבת על ידי אמו מישראל הנחרבת באונייה ספרדית, בה היה נתון במשך שלוש וחצי שנים בשבי וסבל מהתעללות.
ספר אפל וקודר, לעיתים כדי ייאוש, ובה בעת מכמיר לב, כואב עד מוות אבל גם מצחיק, שלא מותיר מקום לבריחה מן המציאות המרה והנוראה של החורבן - החורבן הלאומי של ישראל והחורבן האישי של גיבוריו.
אסדת האשפה 'סינדי' פנתה לאיטה, מנועה מטרטר, מגמגם, מְפַּקפֵּק, לעגון על גדת ההדסון, ליד שארית עקמומית ועגמומית של רציף עץ עזוב, שבור וטחוב, שננטש לפני שנים רבות, בצד של ניו־ג'רזי. תמיד היינו עוגנים שם בלילות בהם היינו מבריחים מעפילים, ככה קראנו לזה, בהומור עצוב ונשכח של יהודים זקנים שתם זמנם, מול מנהטן, שגם הלילה זהרה לנגדנו, מייצרת נשיפה קבועה, עמומה ועצומה, של דרקון נעלם בלב החשיכה, כשאינספור אורותיה המהבהבים יוצרים מעליה את הילת הזהב הבוהקת של קדושת החיים המודרניים, המוכרת והנכספת כל כך על ידי מיליארדי אנשים בעולם.
כשקרבנו ונשקנו בחבטה לרציף שֶׁאִיזְמִירְלִי האיר עם הזרקור הקטן שלנו, קפצתי אליו עם חבל הקשירה הכבד, נזהר שלא לרמוס ולשבור במגפי את ישורת הקרשים הרעועים, המרמים, ולהיתקע בריקבונם עם רגל שבורה, או להחליק חלילה על ירוקת הטחב השחורה שעליהם ולשבור את האגן. הצלחתי. קרטעתי בצעדים קטנים, זהירים, מדודים, בלי למעוד ובלי להחליק ובלי לשבור לא כף ולא רגל. הלבשתי מיד את הלולאה על אחד מעמודי הברזל החלודים ונעצרתי, אוחז ונאחז בחבל נטוע במקומי, מתנודד אך קלות. נשמתי עמוק לרווחה. לשבור רגל בגילי, שלא לדבר על האגן, זה הסוף שלי. לא רק בעבודה. בכלל.
