164 שירים, בעיקר מארבעים השנים האחרונות, ב-320 עמודי בְּעֵינַי הִיא בָּרָה – מסע אל אסתטיקת החצר האחורית של השירה העברית באנתולוגיית שירה ראשונה מסוגה, המתמקדת באופן פואטי-היסטורי בזנות ובפורנוגרפיה ומעלה לסדר היום הישראלי סוגיה חברתית, אשר נמצאת בדרך כלל בשולי השיח, שלא לומר מודחקת ומושתקת.
באנתולוגיה, בעריכת גלעד מאירי, שירים מאת 55 משוררים ו-31 משוררות, ואחרית דבר מסאית מקיפה מאת העורך, העוסקת בדמות הזונה בשירה העברית.
הזונה מאת ענת לוין:
אוֹמְרִים עָלֶיהָ זוֹנָה. וּמִי שֶׁבָּא אֵלֶיהָ חוֹשֵׁב שֶׁהִיא קֻפְסָה שֶׁאֶפְשָׁר לִפְתֹּחַ וְלִסְגֹּר, לְמַלֵּא בְּאֵיבָרִים קָשִׁים, וְאָז בְּנוֹזְלִים שְׁקוּפִים, שֶׁחוֹשְׁבִים שֶׁהֵם הַדֶּבֶק שֶׁל הָאַהֲבָה.
אוֹמְרִים שֶׁהִיא מְלֻכְלֶכֶת. וְלֹא יוֹדְעִים שֶׁהִיא נְקִיָּה בְּדִיּוּק כְּמוֹ נָשִׁים אֲחֵרוֹת, חָפְשִׁיָּה לָנוּעַ בְּתוֹךְ גּוּף גָּמִישׁ וְחָלָק, לְהִכָּנֵס זְקוּפָה לְתוֹךְ הַתְּנוּעוֹת שֶׁל עַצְמָהּ. וְלֹא רוֹאִים אֵיךְ הַטֶּבַע שֶׁעָשָׂה אוֹתָהּ, עֲדַיִן עוֹבֵד בִּשְׁבִילָהּ, פּוֹקֵד עַל שֶׁמֶשׁ לְפַדֵּר פָּנִים בְּנִצְנוּצִים, עַל שָׁמַיִם לִצְבֹּעַ כָּחֹל עַפְעַפַּיִם, כְּדֵי שֶׁכְּשֶׁהִיא עַל הַגַּב, שׁוֹכֶבֶת, תּוּכַל לִפְרֹחַ פְּנִימָה, לָדַעַת שֶׁהַנָּשִׁים בְּתוֹכָהּ פְּרָחִים יָפִים, אֲנָפוֹת, נְסִיכוֹת, אֲפִלּוּ מְלָכוֹת.
אוֹמְרִים שֶׁהִיא לֹא יְכוֹלָה לֶאֱהֹב, אֲבָל זֶה רַק בִּגְלַל שֶׁהִיא לֹא פְּנוּיָה כָּרֶגַע. זֶה כִּי הָעֲבוֹדָה שֶׁלָּהּ נְסִיעָה אֲרֻכָּה. הַרְבֵּה נוֹסְעִים מְחַכִּים לִתְּנוּעָה בַּתַּחֲנָה, וְהִיא נוֹהֶגֶת בִּקְרוֹן גּוּף, לוֹקַחַת לְאָן שֶׁרוֹצִים לְהַגִּיעַ וְחוֹזֶרֶת לְבַדָּהּ חֲזָרָה. בַּחֶדֶר שֶׁלָּהּ לִפְעָמִים אֲנָחוֹת. צְעָקוֹת.
גַּם כְּשֶׁהִיא לֹא עוֹבֶדֶת אוֹמְרִים עָלֶיהָ, וְהִיא צְרִיכָה לְהִתְרַחֵץ הַרְבֵּה פְּעָמִים בְּיוֹם וְחָזָק, כְּדֵי שֶׁיִּתְחַבְּרוּ מַיִם עֶלְיוֹנִים לְתַחְתּוֹנִים, וְעוֹלָם שָׁקוּף יַעֲלֶה לְכַבּוֹת עֲצַבִּים וּדְמָעוֹת.
חוֹשְׁבִים שֶׁיֵּשׁ לָהּ שֵׁם בָּדוּי, אֲבָל הִיא זוֹכֶרֶת, בּוֹחֶרֶת לְהַסְתִּיר אֶת שֵׁם הַיַּלְדָּה מִפְּנֵי הַגְּבָרִים. וּלְהַחְבִּיא אֶת הַפָּנִים בְּתוֹךְ פָּנִים סְפוּגֵי עָשָׁן, הָאֶצְבָּעוֹת דּוֹלְקוֹת בָּאֵשׁ, סִיגַרְיָה בְּסִיגַרְיָה.
לִפְעָמִים, לְבַדָּהּ, הִיא שׁוֹאֶפֶת אַבְקָה לְבָנָה. עוֹלָה שְׁקֵטָה בַּמַּעֲלִית הַשְּׁחֹרָה שֶׁל הַלַּיְלָה. עוֹד מְעַט, הִנֵּה, הִנֵּה עַכְשָׁו, הִיא הוֹפֶכֶת כּוֹכָב.
