“כל דיבור”, כתב חיים נחמן ביאליק, “הוא כיסוי… קליפה סוגרת בתוכה טיפה אפלה”. פרדוקס השפה, המודעות לשקיפות הכוזבת של המלים והצורך להבקיע באמצעות הלשון אל מה שמעבר לה, הם העומדים ביסוד הספר שלפנינו. מתוך התחקות מתמדת אחר מסלולים של גילוי וכיסוי בלשון, במבחר דיונים מאירי העיניים בספרות, במדע, בשיח הפוליטי ובאתיקה – מחנוך לוין ועד אלן טיורינג, מגנטיקה ודקדוק ועד סוגיית הרצון החופשי, מביקורת האמנות ועד שאלות של אי ציות אזרחי – המסאי, הבלשן והבלוגר הפוליטי עידן לנדו מקפיד להציב סימן שאלה מעל הניסיון האנושי להריק מחשבות למלים, לייצג בהן מציאות או אולי דווקא להסתירה.
ואולם אין זה ספר מופשט או תיאורטי. להיפך. בסיכומו של דבר, לנדו אינו בא אלא לומר: חובתנו המוסרית הראשונה במעלה היא להסיט את הווילון החוצץ בינינו ובין עולם העובדות, בין הייצוג ובין הממשות. כאשר הוא עוסק בפוליטיקה, אין מובן מאליו מזה – הקריאה לקרוע את מסכי התעמולה והכזב מעל עינינו היא קריאה להילחם בעוולות ובאי צדק המקיפים אותנו – אבל כמה יפה לגלות זאת בקריאתו המרהיבה בסיפוריו של ישעיהו קורן, למשל, בהצבעה על האופן שבו הם מערערים תבניות תפישה מקובעות וסוללים בשבילנו זיקות ישירות ואינטנסיביות יותר עם עולם החושים.
אם כך, החתירה להבקיע את קליפת השפה אינה רק חובה מוסרית; היא גם מפתח להתנסות עשירה יותר של היות בעולם. כתיבתו של לנדו ספוגה בפליאה לנוכח העושר הבלתי-צפוי המסתתר מתחת לפני השטח, היא שיר הלל צנוע לכוח ההתבוננות, היא קריאה מתמדת לפיתוח שפה צלולה ולטיפוח אתיקה של כתיבה ודיבור, כלומר לטיפוח אתיקה של יחסים בין בני אדם, אתיקה של ממשות.
