זה אינו ספר על חינוך וגם לא ספר עם עצות חכמות להתנהלות טובה עם ילדים. הורות כמעשה ניסים היא נקודת מבט חדשה על חיים עם ילדים. היא נועדה להורים שרוצים להתרגש מההורות שלהם, הורים שמוכנים לשאול שאלות קשות על עקרונות היסוד של הוריהם ושל התרבות שבה גדלנו כולנו. אנשים שמסכימים להקים בית לילדיהם על יסודות חדשים: הכלה מלאה, כנות, קירבה, אמון מוחלט, אהבה, הקשבה וחופש בחירה. בלי איומים, בלי "להקנות גבולות", בלי עונשים, בלי להתייחס לאנשים שכל כך יקרים לנו, כאל יצורים שצריך לעצב אותם וללמד אותם מה טוב להם.
כותב מחבר הספר, שי אור: הספר נולד ב"עבודת שטח". במהלך 18 שנה ואלפי פגישות אישיות, קורסים וסדנאות שבהם למדתי ולימדתי שפה חדשה, שפה נשכחת, שכל כך פשוט ללמוד כי היא נובעת מתוכנו, מהילדים החופשיים שהיינו. שפה שבה כל קושי בבית הוא הזדמנות מרגשת להתקרב לילדינו. הזדמנות לחזק חוט של אהבה ואמון שמחבר בינינו, שנותן גם להורים וגם לילדים את תחושת הבית שבלעדיה קשה, ממש קשה, לנשום.
הגישה למהות הקשר בין ילדים להורים בספר שונה מהמקובל. אם נתקלת בה ברור לך שרבים מהמבוגרים בעולמנו יחושו שהיא שומטת את הקרקע המחשבתית הבטוחה שעליה בנו את חייהם וגם את יחסם למשפחה ולבית.
משהו מוזר מאוד קורה.
אני יושב בחדר עם זוג הורים. הם באו לבקש ממני עזרה.
היא אישה רהוטה, חכמה באופן מיוחד ופתוחה. הוא איש מקסים, נלהב, סקרן וכריזמטי מאוד. שניהם אנשים שראו הרבה ועשו הרבה ולמדו המון בחיים.
מה שמוזר כאן זו נמיכות הקומה.
אנחנו מדברים על ההורות שלהם, על היחסים שלהם עם ילדיהם המקסימים — וכל הזמן יש באוויר תחושת אשמה, בושה, כיווץ. כובד ראש מעיק.
מה קורה כאן? למה בכל פעם שאנשים מבוגרים, גם היצירתיים והמצליחים שבהם, עוסקים בקשיי ההורות שלהם, הם מתכווצים ונסגרים? למה אנשים שמסוגלים להתמודד בזקיפות קומה ובחיוניות רבה עם קשיים בעבודה, בזוגיות, בהתפתחות האישית, הופכים לצל של עצמם כשמדובר בהורות שלהם?
