"שיריו של עמוס נוי נולדים מתוך מפגש דרמטי בין זמנים ותרבויות. רגישות מודרניסטית פועמת אצלו בתוך צורות מסורתיות כבלדה, מעשייה, תפילה. שפה מדוברת נוגעת בנשגב. הארכאי לא מפחד מהיומיומי. הסיפורי מתמזג עם הפיוטי. המוכר והנדוש מתגלה ביופיו המכושף ובזרותו. ואפילו העברית של נוי, הגמישה והשורשית כל-כך, נשמעת לא פעם כמו שפה אחרת, רכה ועשירה יותר, דומה קצת יותר לשפות שמהן הוא מרבה לשאוב – יידיש או ערבית, למשל.
התוצאה היא שירה יוצאת דופן בפתיחותה, בצלילותה, בעוצמתה הרגשית. נוי כותב בלי פחד (ואולי דווקא משום כך חלפו לא מעט שנים עד שהעז לפרסם את שיריו ולקבץ אותם לראשונה בספר). חמלה גדולה מתרסקת אצלו אל תוך זעם גדול. זעם מחפש איזון בהומור. וההומור חושף שוב ושוב שורשים של אהבה, של עלבון, של כאב. רבים מהשירים עוסקים בחוויות קשות, והם אינם חוששים להיות אוטוביוגרפיים או פוליטיים, אבל הם גם לא מוותרים על ההבטחה הגלומה באמנות השירה – ההבטחה לגאולה באמצעות השפה והמוזיקליות המסתורית שלה."
אלי הירש
עמוס נוי הוא דוקטור לפולקלור ותרבות עממית. ספרו עדים או מומחים על אינטליגנציה יהודית-מזרחית בירושלים בתחילת המאה העשרים ראה אור בהוצאת רסלינג. נוי כותב על ספרים ותרבות בעיתונים שונים, תסריטאי ומשורר. שלום לאדון העורב הוא ספר שיריו הראשון.
