סרחיו ביסיו עושה את זה שוב: הוגה, מצייר, משרטט ובונה ארכיטקטורה ספרותית של צבעים, עלילות ודיאלוגים, הלופתת את הקורא בקרביו ומעבירה אותו דרך אודיסאה אנושית בלי אפשרות לנשום.
בשורה הראשונה של "אלה היו השמים" מתרחש מפץ: אדם מגיע לביתו ורואה שזוגתו מותקפת. במקום שיתערב, וללא זמן לחשוב בבהירות, הוא בוחר להסתתר ולהביט, פן תגרום נוכחותו לאסון נורא אף יותר. אף אחד מבני הזוג לא מודה באירוע. לכן, היחסים של בני הזוג והפרוזה של ביסיו מתפרקים לכדי הסיפורים של הרסיסים – קדימה ואחורה, פנימה והחוצה, לכל הכיוונים. והעלילות ישתלשלו ויצטלבו בחזרה, בהדרגתיות, בניסיון לרקום מחדש את קיומה של הדמות ושל המשפחה.
כמו במרבית ספריו, ביסיו מפרק, מנתח ומספר בשפתו ובכישוריו היחידים במינם על העולמות הקרובים אלינו ביותר: מרחב ביתי, זוגיות, אהבה והיפוכה, מעמד ביניים ונובורישיות, פחדים ונירוזות, תודעה ויצריות – כל התנועות האינטימיות – והאימתיות – שסביבן אנו חיים. היכונו, שוב, לקצב מסחרר, למתח כמעט מוחשי: סרחיו ביסיו יודע מה ברצונו לספר וכיצד בדיוק לספר. אנו הקוראים נשלים את המעגל, כי במידה מה, דורנו, אנו עצמנו, נוכחים בספר.
"אלה היו השמים" הוא ספרו הרביעי של סרחיו ביסיו הרואה אור בעברית. רומן עטור שבחים, שעובד לקולנוע בהפקת מרטין סקורזה, ואחת היצירות המכוננות של הסופר.
