עפיפה

מֵנמורי

היא מתעוררת מתחת לעץ המנגו, על גבעה קטנה קרוב מאוד ליריחו, ורואה מרחק קצר לפניה אחורי גבר רזים ועירומים. הוא כורע על ברכיו, מכנסיו מופשלים עד לעקביו והוא עושה את צרכיו בריכוז גוף עמוק, מכוון בעזרת תנועות אגן את הצואה לתלולית צרה ומתגבהת.
נשארנו וישנו כאן הלילה היא מדווחת לעצמה וממשיכה להתבונן.
הוא מנקה את עצמו בעלי העץ. עשרה עלים בזה אחר זה. את חלקם הוא מרטיב במים מג'ריקן ישן. את העלים הוא מניח בעיגול סביב מבנה הצואה. הוא מדויק וחזרתי בפעולותיו. אחר כך הוא מתרומם, מושך את מכנסיו ורוכס אותם על מותניו וכשהוא מסיים הם מחליקים ונופלים מעט משום שהוא רזה כל כך, כמעט שלדי. שלד חם, היא נזכרת. הוא שוטף ומנער את ידיו, נושף עליהן, מסתובב אליה ואומר:
מ זי ז ז בו בים למ ז קק. ת א ע. מציל אותך ככה. תמשיכי לחלום.
יופי. תודה היא אומרת, עוצמת שוב את העיניים ושואלת, מה אתה הולך לעשות?
לאכול ארוחת בוקר הוא עונה.
מה תאכל היא שואלת מנומנמת.
מנגואים.
ברבים? היא משתאה.
ברבים מאוד.
מה זה מזקק?
מלכודת זבובים קטנה־קטלנית.
ו ת א ע? זו מילת קריאה?
תכסיס אינדיאני עובד הוא עונה מתוך הרוח החמה.
היא נרדמת שוב על השמיכה המשובצת, ואחרונת מחשבותיה היא עכוזו הגרום ואשכיו הנאים.