הורות לחירות מבוא להורות דיאלוגית

אני זוכר את עצמי כאבא צעיר הנאבק בקשיי הפרנסה וההתפתחות המקצועית, ומנסה בד בבד לשמור על גישה נאורה ביחס לגידול ילדים. היו לי דוגמאות שידעתי שאיני רוצה לחקות, וניסיון מלא אהבה בעבודה עם ילדים שאינם שלי. אבל במה שנגע לאבהותי, מה שהציעה התרבות מסביב נע בעיקר בין שני קטבים שאף לא אחד מהם תמך בי. מצד אחד הקוטב ההישרדותי־תועלתני שביקש ״לעבור את היום בשלום״, ובכל יום חיפש מחדש ״פתרון לילדים״. מצד שני הקוטב הטיפולי והפסיכולוגי, שהעמיס אין־ספור עצות שהותירו אותי מרושש. לבסוף, מצאתי את עצמי בשבר גדול. כל מה שחלמתי וקיוויתי, כל האהבה שלבי היה מלא בה במשך כל אותן שנים שעבדתי עם ילדים וסברתי שאני מבין את עולמם ומדבר את שפתם — הכול התמוסס ונעלם במפגש עם ילדיי, והותיר אותי במציאות חיים לוחמנית ומבולבלת. היום אני אבא לשישה ילדים ובני הבכור כבר בן עשרים ושבע. משהו מן הדחיפות שהייתה בעת ההיא כבר פג, ומתוך פרספקטיבה רגועה יותר אני יכול לראות שהשיבוש היה טמון במקום אחר — לא בעובדה שלא הצלחתי לעמוד בסטנדרטים שהצבתי לעצמי, אלא בכך שלא הבנתי נכון את ההזמנה של ההורות, ולקחתי על עצמי את האתגר הלא נכון. את זה אני בא לתקן היום.