הדוברת בשירים מבקשת שיאפשרו לה לשמור ﬠל זכות הצﬠקה, אפשר לומר שהיא אפילו תובﬠת אותה לﬠצמה. ההורות המסמאת חוסמת אותה לפﬠמים למוזיקה החדשה של הﬠולם ומותירה אותה ﬠם מוזיקה מתכתית ומנוכרת של ניידים מנדנדים ואפים מנוזלים. היא כולאת אותה בתוך הווי בורגני אדיש המכונה בפיה "מפלצות החשמל של הפרוורים".
נכון שבן זוג, ילדים, הם מאורות פרטיים; אבל בשירים האמיצים כאן לא הכול מתקתק, ורוד וחמלתי כמצופּה. נחשפת פה האימה שמﬠבר לדלת, זו הנחבאת בשגרת היומיום המשפחתית; זו ההופכת אותך מחותלת בﬠצמך בגבולות הבית הרחמיים.
כותרת
אֵיךְ הָפַכְתְּ לִדְבַר מָה מֻפְלָא כָּל כָּךְ
שֶׁהַדֶּרֶךְ הַיְּחִידָה לְכַנּוֹתוֹ
הִיא בַּשֵּׁם שֶׁאָנוּ עַצְמֵנוּ הִמְצֵאנוּ לָךְ?
