מה נוכל ללמוד מעובדות ניקיון על חיים מלאי משמעות? מה הקשר בין העירום של ויקטור הוגו למניעת דחיינות? כיצד כתב אייזיק אסימוב 500 ספרים מבלי לחכות למוטיבציה?
באמצעות כלים מעשיים, דוגמאות מהשטח ומחקרים אקדמיים מתחום הפסיכולוגיה החיובית, מזמינה יהודית כץ, מנחת הפודקאסט המצליח חושבים טוב, למסע שיעזור לכם ולכן לבחון מה באמת חשוב, לקבל החלטות ולצאת לדרך יצירתית לשינוי ולהתגברות על פחד.יותר מדי אנשים חיים ככה: קמים ביום ראשון בבוקר ומתחילים לספור - ימים, שעות ודקות - עד לסוף השבוע. כאילו יש להם יומיים לחיות באמת, ובכל שאר הימים צריך רק לסמן "וי" על דברים שמחכים שם בחוץ - וי, וי, וי על הכול. הכול חוץ ממה שבפנים; הם מרַצים את כולם, רק לא את עצמם, מבלים הכי הרבה זמן עם מי ש"חייבים" והכי פחות עם מי שאוהבים, חוסכים כסף אבל לא זמן, יוצרים "קשרים" אבל לא קשר, צוברים עושר ולא אושר. "ככה זה בחיים", הם חושבים, זה מה שכולם עושים. ומתישהו, לפעמים מאוחר מדי (ולפעמים בכלל לא), הם מתעוררים מהנמנום ותוהים, "האם זה כל מה שהיה לחיים להציע?" הם עדיין לא הספיקו לחיות.
לצערנו, התופעה הזאת לא חדשה. הפילוסוף הסטואי סנקה כתב לפני אלפיים שנה מכתב לחברו פאוליניוס, 'על קוצר החיים'. המכתב הפך לקלאסיקה שהזמן כאילו לא נגע בה: "בני האדם, פָּאוּליניוּס, מלינים על רשעותו של הטבע: על כך שאנו נולדים למשך חיים קצר." אבל, כותב סנקה, "לא חיים קצרים ניתנו בידינו, אלא במו ידינו אנו מקצרים אותם, ואין חיינו דחוקים אלא שאנו נוהגים בהם בפזרנות." עד כדי כך ש"זעום הוא אותו החלק של חיינו שבו אנו חיים". סנקה מזמין אותנו לבדוק כמה אנחנו מעצבים את חיינו: "נסה להיזכר מתי הייתה דעתך נחושה, כמה מימיך עברו עליך לפי ייעודם, מתי היו עיתותיך בידיך, מתי לבשו פניך את ארשתן הטבעית..." נראה שכבר אלפיים שנה (לפחות) אנשים חיים בלי "לחיות".
