מהדורה מחודשת לאחת הקלסיקות הגדולות של הספרות הצרפתית מאת ויקטור הוגו בתרגום אביטל ענבר.
"כל עוד ינציחו החוקים והנהגים פינות גיהינום בתוככי החברה [...] כל עוד יהיו בעולמנו עוני ובערות, לא יהיו ספרים מעין זה מיותרים בו", כתב הוגו בהקדמה לספרו, שבמרכזו דמותו של ז'ן וַלזַ'ן, בחור טוב לב התומך באחותו האלמנה ובשבעת ילדיה. כשלמשפחה לא נותר כסף לאוכל, ז'ן גונב כיכר לחם ממאפייה, נעצר ונשלח לכלא לחמש שנים. ולז'ן מנסה שוב ושוב לברוח, אך נתפס, וכך מאריך את מאסרו ל-19 שנים של מרירות ושנאה. כשז'ן משתחרר, הוא מגלה שעברו הפך אותו למנודה.
הוא יוצא לטהר את שמו ולהיאבק למען הצדק ולמען העניים המדוכאים. שלל דמויות מלוות אותו במסעו אל עולם טוב יותר: קוֹזֶט הילדה הנטושה, מַריוּס הצעיר המהפכן, זַ'בֶר השוטר הנוקשה, ההגמון הזקן והטוב, פַנטין האומללה ועוד. כולם נאבקים על קיומם ועל אושרם בתוך חברה אכזרית ומושחתת, המיטלטלת בין מהפכה חברתית והסתאבות מוסרית.
בשנת 1815, בתחילת חודש אוקטובר, נכנס לעיר דיניֶה אדם שהלך ברגל. התושבים המועטים שעמדו באותה שעה בפתחי הבתים הביטו על ההֵלֶך במעט דאגה. כמעט אף פעם לא נתקלו באדם שנראה עני יותר ממנו. הוא היה גבר ממוצע קומה, חסון ורחב, ונראה כבן ארבעים ושש או ארבעים ושמונה. כובע עור שְמוט מצחייה הסתיר את מחצית פניו צרובי השמש. מבעד לחולצה הצהובה שלו, העשויה מבד עבה, ניבט חזה שעיר. העניבה שסביב צווארו הייתה מפותלת כמו חבל. מכנסיו הכחולים היו ישנים ודהויים. מעל החולצה לבש קרעי ז'קט אפורים ומטולאים. על גבו נשא תרמיל חיילים מלא וגדוש. בידו אחז מקל גדול ומסוקס. כפות רגליו, בלי גרביים, היו נתונות בנעליים מסומרות. ראשו היה מגולח ומסנטרו ירד זקן ארוך.
