"כשהייתי בן ארבע־עשרה וחצי אבי עזב את הבית. לא ידענו מה גרם לו לקום וללכת ללא התראה", כך מספר דני בפתח הנובלה במחילה מכבודה של אשת המערות – פנינה ייחודית במכלול יצירתו של אופיר טוּשֶה גַפלָה, אשר בשונה מספריו הקודמים מספר הפעם סיפור ריאליסטי מותח וסוחף.
שנים לאחר שעקבותיו של אביו נעלמו, מתבשר דני בשיחה טלפונית ממוסד פסיכיאטרי בלונדון על מות אביו. דני ואימו עולים על מטוס לאנגליה, אבלים ומוצפי שאלות. שם מחכה להם, בין השאר, מחברת שהניח אחריו האב, ומתעדת באופן מדוקדק את קריסתו של אדם שכל חייו ניהל מאבק חשאי עם תביעותיה המעליבות של מלאכת ההישרדות היומיומית.
כשהייתי בן ארבע־עשרה וחצי אבי עזב את הבית. לא ידענו מה גרם לו לקום וללכת ללא התראה. הוא לא כתב מכתב פרדה, אבל יומיים לאחר היעלמותו מצאה עלמה מאחורי המקרר פיסת נייר מקומטת והראתה אותה לאימי. הבנו שזאת הייתה תחילתו של מכתב שכפי הנראה לא הצליח להשלים. "זה פשוט יותר מדי." אלה היו ארבע המילים היחידות בדף, בכתב ידו המסובך של אבי.
אימי נבהלה. לאחר ששבה מהמשטרה סיפרה לי ששאלו אותה מיליון שאלות על אבי, על אורח חייו, על חייהם המשותפים, אפילו על נטיות אובדניות. כעבור ימים אחדים הגיע לביתנו בלש משטרתי ואמר שעל פי רישומי שדה התעופה, ביום שעזב את הבית טס אבי ללונדון. אימי נדהמה ורצה לחפש את הדרכון של אבי, כאילו תצליח להפריך את דברי הבלש. היא לא מצאה אותו. במקומו מצאה במגירת המסמכים של אבי את הטלפון הנייד שלו, שהיה כבוי.
