"כולם במשפחה שלי הרגו מישהו. כמה מאיתנו, המצטיינים במיוחד, הרגו יותר מאחד" - כך נפתח הפרולוג בספרו השלישי, הראשון המתורגם לעברית, של הסופר והקומיקאי בנג'מין סטיבנסון, המגיש מותחן מקורי לאוהבי/ות ספרות הבלש הקלסית.
ארנסט קנינגהם כותב מדריכים לאנשים שרוצים לכתוב ספרי מתח. כאשר מתגלה גופה באתר הסקי שבו מתקיים האיחוד המשפחתי של משפחת קנינגהם, הוא מבין מייד שלפניו תעלומת רצח קלסית, שמישהו צריך לפתור, ורצוי על פי כל הכללים של הז'אנר.
ארנסט לא ממש רצה להשתתף באיחוד המשפחתי הזה מלכתחילה. לא שהם משפחה של פסיכופתים, חלקם אפילו אנשים טובים, אבל כל אחד מהם הרג מישהו. כאשר כל בני המשפחה נתקעים באתר הסקי בגלל סערה, ובפרשה מעורבים גם רוצח סדרתי הידוע בכינוי "הלשון השחורה" ו-267 אלף דולר במזומן, עולה השאלה: מי מבני המשפחה הוא גם רוצח?
כולם במשפחה שלי הרגו מישהו. כמה מאיתנו, המצטיינים במיוחד, הרגו יותר מאחד.
אני לא מנסה להיות דרמטי, אבל זאת האמת, וכעת, כשאני מתיישב לכתוב את הדברים, קשה ככל שזה לביצוע ביד אחת בלבד, אני מבין שהדרך היחידה לעשות את זה היא לומר את האמת. זה נשמע מובן מאליו, אבל המותחנים של ימינו שוכחים זאת לעיתים. הם עסוקים יותר במהלכים המתוחכמים שעומדים לרשות הסופר או הסופרת: מה שהם מחביאים בשרוול במקום מה שמונח בכף ידם. כנות היא מה שמייחד את מה שאנחנו מכנים "תור הזהב" של המותחנים: הספרים של כריסטי, של צ'סטרטון. אני יודע את זה כי אני כותב ספרים על כתיבת ספרים. ישנם כללים, זה העניין.
