סל קניות
סל הקניות ריק
חזרה לחנותעמוס שלי
נילי עוז
ספר זיכרונות שכתבה נילי עוז, אלמנתו של הסופר עמוס עוז, על שישים שנות אהבתם וחייהם המשותפים. הספר משלב אנקדוטות אישיות ומשפחתיות עם תיאור חיי הקיבוץ, עדויות מכלי ראשון על הסופר בראשית דרכו וכאקטיביסט צעיר, פגישותיו עם מנהיגים ואנשים מכל גוני החברה הישראלית, ובהמשך - מסעותיהם המשותפים ברחבי העולם וחייהם בחולדה, ערד ותל אביב.
על חייהם המשותפים, עד למות הסופר בדצמבר 2018, סיפרה נילי בסדרת שיחות עם בת דודתה. משיחות אלו גובש כתב יד זה, שעמד לצאת לאור כאשר הופיע דבר שמתחפש לאהבה של גליה עוז, שכתיבתו נשמרה בסוד משאר בני המשפחה. עמוס שלי נותר על כנו: ספר זיכרונות עדין, מתגעגע וגלוי לב.מתוך עמוס שלי
שמונה חודשים אחרי שעמוס כבר איננו, מצאתי פתק קטן, חדש יחסית, וכתוב עליו כך: "לבקש מנילי למצוא לי מישהו שילמד אותי לרקוד, שילמד אותי לשיר ואולי גם לנגן באקורדיון.״ הוא עדיין היה עם הקטע הזה שאני בגיל שש־עשרה היה לי הכול, והייתי כל כך מקובלת כי רקדתי, ושרתי, וניגנתי והייתי ספורטאית — והוא לא.
אחרי שהבן אדם כתב יותר מארבעים ספרים, והספרים תורגמו והתפרסמו בארבעים וחמש שפות, עדיין זה היה כל כך חשוב לו. בעצם הוא רצה ללמוד לרקוד כדי להתקרב אליי ולהיות איתי בעולם שלי. הוא רצה שגם בתחום הזה נוכל להיות ביחד.
עמוס תמיד אמר לי שאין לנו בכלל שפה משותפת, כי אנחנו לא מאותו דור. עמוס נולד במאי 1939 ואני נולדתי בדצמבר של אותה שנה, אבל בין לבין, בספטמבר, פרצה מלחמת העולם השנייה. "את נולדת בתקופת המלחמה,״ הוא היה אומר לי, "ואני נולדתי בין המלחמות. זה דור אחר לגמרי.״ עמוס היה בן ארבע־עשרה וחצי או חמש־עשרה כשהגיע לקיבוץ, והוא באמת היה אחר. הוא היה חיוור ורזה, וראו שהוא חסר הגנה, ראו את היתמות. הנעורים שלי בקיבוץ היו הרבה יותר קלים. הייתי תלמידה טובה, ספורטאית, רקדתי ושרתי וניגנתי על חליליות והיה לי תמיד מצב רוח טוב.