נדיה וסעיד נפגשים בקורס שיווק בעיר ללא שם ומתאהבים. לא חולף זמן רב, והד מטחי כדורים שפעם נשמע רק בשכונות מרוחקות הולך ומתקרב אליהם. העוצר הלילי שמוטל על עירם מקשה עליהם להמשיך להיפגש. שמועה בדבר מוצא אפשרי מהמצב עושה לה כנפיים, ועליהם לקבל החלטה אף שאין להם יכולת להעריך מה יהיה מחירה.
על שבריריותה של המציאות ועל פניה הרבים של חוויית ההגירה והפליטות במערבה, ספרו הרביעי של הסופר הפקיסטני החי בלונדון מוחסין חאמיד, שהיה מועמד לפרס בוקר (2017) והופיע ברשימת הספרים הטובים ביותר לשנת 2018 בעיתונים ובכתבי עת רבים בעולם.
בעיר שתפחה מרוב פליטים אבל בכל זאת שרר בה שלום בעיקרו של דבר, או מכל מקום עדיין לא הייתה נתונה במלחמה גלויה, צעיר פגש צעירה בְּכיתה ולא דיבר איתה. ימים רבים. שמו היה סעיד ושמה היה נדיה. לו היה זקן, לא זקן מלא אלא זיפים מטופחים בקפידה, והיא הייתה תמיד עטופה מקצות האצבעות ועד שקערורית הצוואר בגלימה שחורה גולשת. בימים ההם אנשים עדיין נהנו ממותרות של חופש בחירה, במידה זו או אחרת, ויכלו להתלבש ולעשות בשערם כרצונם, בגבולות מסוימים כמובן, ומשום כך הייתה משמעות לבחירה.
אולי מוזר הדבר שבערים התלויות על בלימה מעל תהום צעירים עדיין הולכים ללמוד — במקרה זה לשיעורי ערב בזהות תאגידית ומיתוג מוצרים — אבל זה המצב, בערים כמו בחיים, כי רק הרגע סתם התמזמזנו לנו בכל מיני סידורים ופתאום אנחנו מתים, והסוף שלנֶצח תלוי ועומד מעל לראשנו אינו שם קץ לכל התחלה ולכל אמצע ארעיים שלנו — עד לרגע שהסוף הוא הסוף.
