קַטֶרינה מנהלת שתי מערכות יחסים רומנטיות במקביל: האחת עם חבר ילדות שיושב עכשיו בכלא, השנייה - עם השוטר שאחראי למעצרו. מדי יום חמישי, לאחר הביקור בכלא, היא יוצאת לבלות עם השוטר. עוד מעט, כשחברה ישתחרר מהכלא, יהיה עליה לקבל החלטה.
מתוך פרווריה של רומא, שנדמה שהשמש לעולם לא טורחת לזרוח מעליהם, מספרת קלאודיה דוּרָסְטַנְטי את סיפורה של רומא האחרת, זו שנעלמת מעיני התיירים ונחבאת מעיני העולם, ותוהה על עצם קיומה של יכולת בחירה במקום הזה.
בכל יום חמישי הולכת קָטֶרִינָה לבקר את החבר שלה בכלא.
שעות הביקור הן בין שתיים לשלוש בצהריים. בדרך כלל היא נוסעת באוטובוס ואז ממשיכה ברגל עד לאגף האסירים המסומן בשילוט ברור. את הדרך בתוך כלא רֶבִּיבְּיָה היא מכירה היטב. בכלא עומד ריח חריף של חלודה ומי הקולון של הסוהרים שרובצים תחת לוחות שנה שעליהם מתנוססים תצלומי רועים גרמניים. היא משתמשת בכמות נדיבה של בושם בתקווה שאָאוּרֶלְיוֹ ירגיש בו מעבר למחיצה המפרידה ביניהם במהלך הביקור. היא גם כותבת לו מכתבים קצרים שמגיעים אליו אחרי יומיים־שלושה. גם על המכתב היא מתיזה בושם עד שהדפים נהיים שקופים, והיא גם מטביעה עליהם את שפתיה הבשרניות כפי שנהגה לעשות כששלחה מכתבי הערצה לזמרים כשלמדה בחטיבת הביניים.
