כך כתבו עורכי הספר על כריכתו האחורית:
"האם בזמן של סכסוך יש אוזניים הפנויות לשמוע שירה וסיפורת בלשון השנייה? והאם אנחנו מבקשים שהיצירות המתפרסמות כאן ייקראו כיצירות ספרות ותו לא, ללא קשר לסכסוך? או שהספרות יכולה לומר לנו דבר מה על הסכסוך, ויש לקרוא אותה דווקא מתוך הסכסוך והמפגש האמביוולנטי בין השפות?
הלוואי שיכולנו לטעון כי אנתולוגיה משותפת שכזאת, עברית-ערבית, מקור-תרגום, פלסטינית-יהודית, היא אלטרנטיבה של "ידידות ושיתוף", או המשך לעבר ארוך של "חיים יחדיו". הלוואי שיכולנו לטעון כמו מחמוד דרוויש, כי הכרת השירה תקרב את הפיכת הלב ואת סוף הסכסוך.
כל שביכולתנו לומר הוא שביקשנו שהאנתולוגיה הזאת תהיה רגע של עתיד מדומיין, דו-לשוני, עברי-ערבי, אינשאללה. אך זאת בלי לשכוח את תלת-הלשוניות של ההווה: "והכול בשלוש שפות: עברית ערבית ומוות" (יהודה עמיחי)."
אנתולוגיה חשובה זו, היא חלק מפרויקט "2" לספרות עכשווית בערבית ועברית.
"כאשר צפה אדיב במשלחות הספורטאים מנופפות לקהל המריע באצטדיון מוסקבה נאנח בלבו: אני הייתי צריך להיות שם. הוא הבטיח לעצמו לזכות במדליית הזהב, וכולם היו בטוחים שהיא כבר אצלו ביד. מתוך דאגה לשלומו של מכשיר הטלוויזיה הפסיק לצפות בטקס הפתיחה, יצא החוצה ונבלע בחשכת הסמטאות של שכונת אלעביד." (מתוך "נוק אאוט" מאת איאד ברגותי בתרגום יותם בנשלום, ע"מ 23)
