ניו יורק, סוף המאה העשרים: קלריסה ווהן, עורכת ספרים מצליחה, מתכננת מסיבה לחברה הטוב, משורר חולה איידס שזכה בפרס ספרותי חשוב.
לוס אנג'לס, 1949: לאורה בראון, עקרת בית מתוסכלת, מתכוננת ליום ההולדת של בעלה אך לבסוף בוחרת להסתגר בחדר בבית מלון ולקרוא את מרת דאלוויי (גברת דאלוויי) של וירג'יניה וולף.
לונדון, 1923: בוקר אפרורי אחד מתעוררת וירג'יניה וולף מחלום שיוביל לכתיבת מרת דאלוויי.
ביד וירטואוזית מפגיש מייקל קנינגהם את הסופרת, גיבורת הרומן שלה והקוראת, בעירוב מרתק של זמנים, הצובר תאוצה כאשר שלושת חלקיו של הסיפור מתחילם להדהד זה את זה. השעות - זוכה פרס פוליצר ופרס פן/פוקנר, שעובד לסרט קולנוע שזכה בפרס גלובוס הזהב - הוא יצירה מרתקת, מורכבת ובעלת עוצמה שמתעמקת במצבו הקיומי של האדם.
היא יוצאת את הבית בחופזה, לבושה מעיל עבה מדי למזג האוויר. השנה 1941. עוד מלחמה פרצה. היא השאירה פתק לליאונרד ופתק לוונסה. היא הולכת בכוונה מרובה אל עבר הנהר, בטוחה במה שהיא עתידה לעשות, אך אפילו עתה כמעט מסיח את דעתה נוף האחו, הכנסייה, הכבשים הפזורות בשדה, זוהרות, כאילו נצבעו במגע מרפרף של זרחן, רועות מתחת לשמים המאפילים. לרגע קט היא משתהה, מתבוננת בכבשים ובשמים, וממשיכה ללכת. מאחוריה נשמעים רחשים; מפציצי קרב רועמים בשמים, היא נושאת עיניה לעברם, אך אינה רואה אותם. היא חולפת על פני אחד מפועלי החווה (האם שמו ג'ון?), בחור חסון, ראשו קטן, לבוש חזייה כצבע התפוד, מנקה את התעלה החוצה חלקה של ערבות. הוא מביט לעברה, נד בראשו, ושב ומביט במים החומים. בעודה חולפת על פניו בדרכה אל הנהר היא חושבת, איזה ברנש מצליח, בר־מזל, מנקה תעלה בחלקת ערבות. היא עצמה כשלה. למעשה, היא בכלל אינה סופרת. בקושי תימהונית כישרונית.
