ספרו השני של יואל הופמן, שראה אור לראשונה ב-1989, בנוי מפרקים קצרים, שכל אחד מהם הוא פסקה יחידה, התופסת עמוד שלם, מודפסת על צדו האחד של הדף, ומוקפת שוליים רחבים.
הספר עוסק, בדרכו הייחודית של הופמן, בדמות ושמה ברנהרט, שאשתו פאולה מתה. הוא "נועל את הבית שברחוב שטראוס [כובעי הקש של פאולה מונחים זה בצד זה במסדרון החשוך] ונוטל לעצמו חדר עם מיטה וכיור ברחוב הנביאים" - ומשם העלילה מתפצלת לעוד ועוד עלילות ועלילות משנה, עולמות פנימיים וחיצוניים, ודמויות מגוונות בירושלים של השנים שבין 1938 ל-1946.
"העולם של הופמן בבת אחת הרמטי ואינסופי, פרטי וקפריזי, וחי בו אדם אחד המתפצל לכל אדם", כתב עליו הסופר אייל מגד. "אי ההיגיון החד כתער שלו הוא הופמניזם טהור: גלותי ולוקאלי, פרובינציאלי ואוניברסלי, ובעצם, עברי לגמרי".
כשתינוק נולד מישהו רושם שתינוק נולד. וכך רשומים שמותיהם של כל התינוקות (מלבד תינוקות שנולדו ברחוב או בשדה). לפעמים טועים ורושמים, למשל, "בריץ" במקום "פריץ". ולפעמים אדם אומר ששמו "פריץ" אבל לא מאמינים לו. מכל מקום, לפני שברנהרט נולד הוא היה בתוך עור דק, כעין כיס, בבטנה של אמו קלרה. הוא עלה וירד וקלרה אמרה "התינוק זז" (היא עוד לא ידעה ששמו יהיה "ברנהרט"). אסור להתחכם בדברים שכאלה. איבריו של ברנהרט נתרקמו לאט לאט (הוא לא נוצר בבת אחת) עד שהיה לתינוק שלם. יתרה מזאת, בתוכו מצוי עוד תינוק ובתוך התינוק הזה מצוי עוד תינוק וכך עד אין סוף. אבל בני האדם (שנפעלים בכוחה של השגרה), כיוון שראו שגם צורתו של גוסטב דומה לצורת תינוק, סברו שהוא תינוק. ועל כן, כשגוסטב זחל על רצפת העץ איש לא שאל את עצמו למה הוא (כלומר גוסטב) קרוב כל כך לקרום האדמה.
