ספר זה אזל בדפוס בהוצאה לאור. רִכשו באתר ונזמין עבורכם/ן הדפסה חד פעמית. מועד אספקה משוער: שלושה שבועות. הדימוי על הכריכה עשוי להיות שונה מזה של הגִרסה המקורית.
מדי כמה שבועות לאחר השקיעה נפגשים 14 איש ואישה כדי לשתות קפה ולדבר על מוות. זאת לא התחלה של רומן בדיוני, אלא תיאור של מפגשים אמיתיים שהתקיימו בביתה של פרופ' עמיה ליבליך כדי לשוחח בצוותא על הטאבו הגדול: המוות הבלתי נמנע של כל אחד ואחת מאיתנו.
מפגשי־שיח קבוצתיים תחת הכותרת "קפה מוות" מתקיימים ברחבי העולם זה כעשור. קפה מוות מתעד סדרת מפגשים כאלה, שמרביתה נערכה במהלך שנת 2016: קבוצה של נשים וגברים שיצאו למסע נפשי משותף, שהוקלט ותומלל, ושבמהלכו שיתפו המשתתפים זה את זה ובעיקר את עצמם במחשבותיהם על המוות ועל משמעויותיו.
עמיה ליבליך, שספרה הראשון, חיילי בדיל על חוף ירושלים, היה פורץ דרך בהציגו טיפול פסיכולוגי קבוצתי בחברת־המלחמה הישראלית של ימי 1973, היא מן המרתקים והחשובים שבחוקרי הפסיכולוגיה של החברה הישראלית, ומחברת ספרים ייחודיים על קהילות ישראליות ועל תופעות בחברה הישראלית.
את הפגישה הראשונה של קבוצת ״קפה מוות 2016״, שהתקיימה ב־8 בנובמבר 2015, לא הקלטתי. פרק זה מתבסס על זיכרוני ועל רשימה קצרה שערכתי ביומן "קפה מוות" בלילה, אחרי שכולם עזבו והבית התרוקן.
בסיכומו של דבר, בסיום פגישה זו הרגשתי מעט מאוכזבת. זכרתי את טעם האינטימיות שנוצרה במפגשי "קפה מוות" הקודם כשנה קודם לכן ואת האופוריה שחשתי בסיום סדרת המפגשים ההיא, ולעומתם חשתי כי הערב הזה נגמר בטון מינורי.
וכך כתבתי ביומן:
כל שלושה־עשר האנשים שאיתם קבעתי הגיעו. זוהי הפתעה. חשבתי שנהיה מקסימום שניים־עשר, כולל אותי. הנחתי שאחד או שניים ינשרו ברגע האחרון. הקבוצה בחדר נראית לי גדולה ודחוסה, חסרת אינטימיות. גם אחרי הפגישה נשארנו זרים.
[כשאני מקלידה זאת עכשיו במחשב, בחלוף הזמן, אני צוחקת לעצמי: אני מתפלאה עלייך, עמיה. מה חשבת, שאינטימיות נוצרת בן־רגע?]
את המפגש הנחיתי אני. המטרה היתה היכרות, וביקשתי מכל אחד מהנאספים שיציג את עצמו ויספר מה הביא אותו למפגש. הסבב התארך מאוד, והתקשיתי להכיל את כל השמות והפרטים. לי עצמי לא היתה סבלנות להקשיב במלוא תשומת הלב לכולם, בייחוד לאלה שנראה לי כי הם מאריכים שלא לצורך. לעומת המאריכים היו כמה שהציגו את עצמם באופן מברקי ולא סיפרו כמעט דבר. רבים סיפרו על הוריהם הזקנים או על הפרידה מהוריהם שמתו, ואני הלוא רציתי שנדבר על מותנו שלנו ולא על מותם של אחרים. נראה שהאנשים בוחנים זה את זה, שולחים רגל מהססת לתוך המים הקרים ובודקים מה הטמפרטורה שם למטה.
