את הספר, שזכה בפרס שרת החינוך לשנת 2005, כתבה נפלא נורית זרחי ואיירה נפלא לא פחות בתיה קולטון.
כתבה על הספר נירה לוין (דףדף):
מר זוּם נראה בציוריה הנפלאים של בתיה קולטון כמו פקיד מס מַשְמִים. לאחר שנמסרה לידיו חבילה מְדַבֶּרֶת מסתורית שהריצה אותו ברחבי העיר, מר זום מוצא את עצמו דוגר על הביצה שהייתה בחבילה - ולבסוף חובק פינגווין (שימו לב לחלק המרכזי בגופו של מר זום כפי שציירה אותו בתיה קולטון. אין כמוהו לדגירה, נכון?)
האיש האימהי הזה יוצר קשר מיוחד בעצמתו עם צאצא-לא-לו, ואחר כך מרחיק לכת כדי לנתק את הקשר הזה. לנתק - אבל לא לגמרי. הוא התנסה בחוויות חדשות ויצא מהן נשכר, כמו שמצליח לבטא היטב הפינגווין הקטן ברגע הפרידה ממר זום:
"גם אני פינגוונתי אותך!"
הספר נראה כמו ספר לילדים, ויש בו ללא ספק רובד שגילאי חמש ומעלה ייהנו ממנו. מן הרבדים האחרים - פניני שירה בטקסט הסיפורי ואמירות בעלות הקשרים רגשיים-חברתיים-הגותיים ייהנו המבוגרים, כרגיל ביצירותיה של זרחי.
"אדוֹנִי, יֵשׁ לִי מַשֶּׁהוּ בִּשְׁבִילְךָ."
מַר זוּם הִפְנָה אֶת מַבָּטוֹ וְהִסְתַּכֵּל סָבִיב.
בֵּין הַכְּבִישִׁים, הַמְּכוֹנִיּוֹת וְהָאֲנָשִׁים עָצַר שְׁלִיחַ הַדֹּאַר
וְהוֹשִׁיט לְמַר זוּם חֲבִילָה.
"לָמָּה דַּוְקָא לִי?" אָמַר מַר זוּם, שֶׁמִּהֵר מְאוֹד לְהַגִּיעַ לַמִּשְׂרָד.
"כִּי כָּל אֶחָד צָרִיךְ לִדְאֹג לְעוֹד מִישֶׁהוּ חוּץ מִלְּעָצְמוֹ,"
אָמַר הַשָּׁלִיחַ.
מַר זוּם הִסְתּוֹבֵב וְרָצָה לְהַמְשִׁיךְ לָלֶכֶת.
"וְשֶׁלֹּא תָּסִיר אֶת הָעֲטִיפָה," קָרָא אַחֲרָיו הַשָּׁלִיחַ וְנֶעֱלַם.
אֶת הַחֲבִילָה הוּא הִשְׁאִיר עַל מִכְסֵה הַמְּכוֹנִית הַקְּרוֹבָה.
מַר זוּם מִהֵר מְאוֹד וְהִתְכַּוֵּן לָלֶכֶת מִשָּׁם, אֲבָל נִדְמֶה הָיָה לוֹ שֶׁהוּא
שׁוֹמֵעַ מַשֶּׁהוּ.
זֹאת הָיְתָה הַחֲבִילָה.
הוּא קֵרֵב אֵלֶיהָ אֶת הָאֹזֶן וְשָׁאַל, "מָה? מִזְרָקָה? אָמַרְתְּ מִזְרָקָה?"
הַחֲבִילָה רָעֲדָה, וּמַר זוּם הָלַךְ לְכִוּוּן הַמִּזְרָקָה. הוּא רָצָה לְהִפָּטֵר
מִמֶּנָּה מַהֵר וּלְהַגִּיעַ לַמִּשְׂרָד.
