נעם פרתום (נולדה ב-1986) היא משוררת, פרפורמרית, מחלוצי ז'אנר הספוקן וורד בישראל, עורכת ספרותית, מנחת סדנאות כתיבה וספוקן וורד.
כמה דברים ש(אולי) לא ידעתם/ן על נעם פרתום
פרתום נולדה וגדלה ברמת אביב, והייתה "ילדה מרקדת ושרה שהפכה ברבות הימים לבידורית ניידת", כפי שתיארה בשיחה עם דפנה לוי שפורסמה בלאשה.
הוריה נהגו לכנותה "הצ'ופר", סיפרה ב-2013 בראיון לליטל אבזון שפורסם במאקו: "זה היה 'אני' כוזב. היה בזה עונג ברור אבל גם אחריות כבדה. הרגשתי, לא באופן מודע כמובן, שיש כאן טרייד-אוף עם ההורים שלי. אני אהיה מלכת החנדלעך והם יחזירו לי אהבה. האחים שלי כבר היו גדולים, בשלב מסוים גם עזבו את הבית, ואני הייתי איתם בטריאדה האידילית הזאת. ילדה מתוקה וחיננית ונימוסית שגם שרה ורוקדת וגם יש לה את הציונים הכי טובים, הייתי חזות הכל. זה גם נטע בי הרבה ביטחון אותנטי".
יחד עם זאת, בשיחה עם דפנה לוי בלאשה סיפרה כי בעומק רחשו זרמים אפלים יותר: "אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה הבנתי שכולנו נמות – ישבתי עם חברה בגן שעשועים והיא שאלה אם אני יודעת מה קורה לגוף כשמתים, וכשאמרתי שלא היא הרימה חופן של חול ונתנה לגרגרים לעוף ברוח. זה ממש צרוב בתוכי. אני זוכרת שבגיל שמונה או תשע, היה לי ברור שכשאגדל אלך יום אחד לפסיכולוג כדי להתמודד עם הפחד שלי ממוות, כדי למצוא משהו שיקל עלי".
שמה הפרטי ניתן לה על שם אביה, אבינועם, בחייו. "נולדתי בחודש שישי, בלידה בלתי צפויה לחלוטין ואימא שלי החליטה לתת לי את השם הזה כשהיא ראתה את אבא שלי מחזיק אותי בפעם הראשונה בחדר הלידה", סיפרה בשיחה עם דפנה לוי. כשהיתה בת 15, אביה נפטר מסרטן ריאות גרורתי שהתפשט למוח. "מותו הוא משהו נורא יסודי בזהות שלי", סיפרה. "משהו שעיצב את התשתית שלי".
פרתום למדה במסלול הכתיבה היוצרת באוניברסיטת תל אביב, בכיתת השירה של הליקון ובבית הספר למוזיקה רימון. "עסקתי הרבה בקומפוזיציה, אני זמרת, אני מגיעה מתחום המיצג, אבל איכשהו רימון לא התאים לי", סיפרה בראיון למיה סלע שהתפרסם בהארץ ב-2010. "לא מצאתי שם הרבה אנשים שהיתה לי שפה משותפת אתם".
"יצא שכל הזמן, כשהייתי אמורה לבנות מהלכים הרמוניים, לתרגל פיתוח שמיעה, לעשות חימום קולי וסופלאז', מצאתי את עצמי כותבת", סיפרה באותו ראיון. "החלטתי ללמוד ספרות באוניברסיטה. חשבתי שערקתי לעולם הכותבים שהוא לא פרפורמטיבי, העולם של אלה שיושבים מאחורי הקלעים, עוסקים בעולם הפנים ופחות מציגים".
שיריה התפרסמו בכתבי עת רבים, בהם מעין, העוקץ, הארץ, ynet, מגזין ערב רב ועוד.
בשנת 2010 השיקה פרתום את פרויקט השירה המצולמת ברשת, פואטיוב, שהיה להצלחה גדולה וסלל את דרכה לערבי שירה. בראיון למיה סלע אמרה פרתום: "בסופו של דבר הכתיבה שלי יותר מחוברת למסורת עתיקות של שירה, שאינן מחפשות לבטא את מה שאינו בר-ביטוי, אלא רוצות לומר את מה שהכי חשוב להגיד ולומר את זה הכי צלול והכי ברור, להדהד בעוצמה. איכשהו הכתיבה שלי היא מאוד לפרצוף".
על הפיכתה לכוכבת ספוקן וורד סיפרה פרתום בשיחה עם אלעד זרט שהתפרסמה בידיעות אחרונות ב-2018: "ביום שפרשתי מהאוניברסיטה, הכל התחיל לקרות. הייתי בערב הראשון של ספוקן־וורד בארץ. אני זוכרת שלא רציתי להפריע לשותף שלי עם דקלומים באישון ליל אז עליתי ברגל את כל רוטשילד, הלוך ושוב, ושיננתי את השירים שלי בעל פה. הקלטתי שיר אחד סתם בשביל הכיף עם חבר שהיה לו אולפן הקלטות והוצאתי אותו כקליפ, בזמן שאף אחד לא ידע עוד מה זה שייר ומה זה פוסט ויראלי, ופתאום אחרי 24 שעות היו אלפיים צפיות, ואני הייתי בשוק מי אלה בכלל האנשים שצפו בזה".
בכתבה שפורסמה בהארץ ב-2024, מזכירה תמר קפלנסקי כי ב-2013 נקשרה בשמה של פרתום מיני-שערורייה לאחר שקראה בתיכון עירוני א' בתל אביב, לבקשת המורה, את השיר "מה חשבתי כשהלכתי אצל הזין המדבר", וזיעזעה כמה תלמידים והורים שנזעמו מה"פורנוגרפיה". אגב, אחד המזדעזעים היה ליאור לפיד, בנו של ראש האופוזיציה כיום, יאיר לפיד, אשר צוטט כאומר שהבחירה של המורה בשירי סקס הייתה גרועה ושהוא היה צריך לתת לה לקרוא את שירי הרוקנרול שלו.
פרתום פרסמה עד עתה שלושה ספרי שירה: להבעיר את המים באש (חרגול, 2012), ביחדנס (הקיבוץ המאוחד, 2018), לצאת מהגוף (חרגול, 2024).
ב-2013 נכללה פרתום ברשימת 100 המשפיעים בתרבות בישראל של הארץ, וב-2014 נבחרה לכלת פרס רמת גן לספרות לשירת ביכורים על ספרה להבעיר את המים באש. זוכת פרס שרת התרבות, פרס ראש הממשלה ופרס אביב.
ב-2016 פרתום זכתה בעיטור אנדרסן היוקרתי על תרגום Every Thing On it מאת של סילברסטיין, שראה אור בתרגומה בשם הכל בפנוכו (מודן, 2014).
בכתבה של תמר קפלנסקי בהארץ מסופר על שערוריית ההתקבלות והצזורה של ספרה השני של פרתום, ביחדנס, בשנת 2018:
[הספר] "זכה לאהבת הקוראים ולביקורות סוערות, לטוב וגם לרע מאוד. כך, לצד אילן ברקוביץ', שהכתיר בעיתון זה את הספר כ'כוכבים בחוץ של דורנו', כתב יהודה ויזן, גם כן ב'הארץ', כי הספר לוקה בנרקיסיזם ובנימה מתיילדת ושקריאתו הסבה לו 'סבל כזה שלא ידע מעולם'. הוא כינה את פרתום בין השאר 'נערת סדנאות מפורכסת יתר על המידה' ו'דודה' שמספקת לקהלה 'סחי וחלאה'.
"במקביל, ממש בערב ההשקה ההומה של ביחדנס גילתה פרתום שהספר צונזר [...] בהוצאת הקיבוץ המאוחד אמרו אז לפרתום כי משוררות ומשוררים נפגעו מאזכורם בשיר 'אכזבתי את' [...] 'בהתחלה לא הסכמתי', אומרת פרתום על צנזור הספר, 'אבל זה היה, או שתוציאי את השיר או שתיקחי את הזכויות שלך ולכי חפשי. שנייה אחר כך היתה הביקורת של ויזן והרגשתי שאני כבר לא רוצה כלום'".
בספרה השלישי, לצאת מהגוף, כתבה פרתום על הגילוי שהיא חולה בטרשת נפוצה ועל ההתמודדות עם הקשיים הגופניים והנפשיים הכרוכים במחלה. "נדמה לי שזה הספר הכי חזק, חשוף, פגיע, חצוף ובשל שלי, ואני מאוד מתרגשת", כתבה בפייסבוק עם צאת הספר, שבו היא כותבת בעוצמה יוצאת דופן ובגילוי לב מרחיק לכת על המחלה וגם על המסע הארוך שלה לאימהות, אשר הסתבך בגלל הטרשת והצורך לטפל בה, אבל הגיע ליעדו המשמח.
פרתום מתגוררת בתל אביב עם בעלה, האמן אלעד רוזן, ובנם.
צילום נעם פרתום: אלה ברק
