"חירות, כמו קודמו, התיקונים, הוא יצירת מופת אמריקאית... ככל הרומנים הגדולים, חירות אינו רק מספר סיפור מרתק, אלא מאיר בתבונה המוסרית הקורנת ממחברו את העולם שחשבנו שאנו מכירים" - כך נכתב במוסף הספרים של הניו יורק טיימס על ספר מצוין נוסף של המסאי והסופר האמריקאי ג'ונתן פראנזן, אשר כונה על ידי אחד המבקרים "טולסטוי של עידן האינטרנט".
הרומן מביא את סיפורה של משפחת ברגלנד, אשר חייה מתחילים להתערער כשג'ואי, נער הזהב המפונק, קושר קשר בלתי הולם עם בת השכנים, והם מגיעים לידי משבר כשהוא עובר לגור בבית הסמוך איתה ועם הוריה ההמוניים. פטי, אמו, רואה בזה עלבון צורב, מתחילה לשתות ולקטר, ובניסיון להיחלץ ממצבה, היא כותבת אוטוביוגרפיה שערורייתית - ממנה מתברר שהאיש שהיא אוהבת באמת אינו בעלה אלא חברו הטוב, שהוריה השאפתנים הפקירו אותה, שהיא אכולת אשם ותיעוב עצמי. מכאן העלילה רק הולכת ומסתבכת, כמיטב דמיונו הפורה של פראנזן.
אם פטי לא היתה אתאיסטית, היא היתה מודה לאלוהים על מגמות הספורט בבתי הספר, כי בעצם זה מה שהציל אותה ונתן לה סיכוי לממש את עצמה כאדם. היא אסירת תודה באופן מיוחד לסָנְדרָה מוֹשֶר מחטיבת הביניים בנוֹרת' צָ'אפָּאקוּוָאה, לאִילֵיין קָארְבֶר ולגֵ'יין נֵייגֶל מתיכון הוֹרָאס גְרִילִי, לאֶרנִי ורוֹז סָלבָטוֹרֶה במחנה הכדורסל לבנות בגֶטִיסבֶּרג ולאַיירִין טְרֵדוֶל מאוניברסיטת מינסוֹטָה. המאמנים הנפלאים האלה לימדו את פטי משמעת עצמית, סבלנות, מיקוד ועבודת צוות, והקנו לה את אידאל הרוח הספורטיבית שעזר לה להתגבר על התחרותיות החולנית ועל הדימוי העצמי הנמוך שלה.
