שמי לוסי בארטון

אליזבת סטראוט

שם מקור: My name is Lucy Barton

  • תרגום: עידית שורר
  • עיצוב: טליה בר
תיאור

רומן מרגש על צלקות ילדות, על יחסי אם-בת, על מלאכת הכתיבה ועל חשיבותה של הספרות מאת אליזבת סטראוט, מחברת אוליב קיטריג', שזיכה אותה בפרס פוליצר.

 

 

לוסי בארטון הגשימה את חלומה: היא הצליחה להיחלץ מעיירה שכוחת אל במדינת אילינוי, עברה לניו יורק, היתה לסופרת מצליחה והקימה משפחה. כעת היא מאושפזת בבית חולים ומחלימה מניתוח. לצד מיטתה יושבת אמה, שאיתה לא היתה בקשר במשך שנים רבות.

 

בשיחות זהירות על ענייני חולין מנסות השתיים לשקם את יחסיהן המשובשים. אולם מתחת לפני השטח רוחשים זיכרונות אפלים מילדותה של לוסי. הדברים הקשים מכל, אלה שלא ניתן להעלותם על הדעת, אינם נאמרים, אך הם נוכחים כל העת ומתחשרים כעננה מאיימת מעל לוסי ואמה, ומעל הקוראים.

 

 

 

 

מתוך הספר

פעם, וכבר חלפו מאז שנים רבות, נאלצתי לשכב בבית חולים כמעט תשעה שבועות. זה היה בעיר ניו יורק, ובלילות ראיתי את בניין קרייזלר, על ברק אורותיו הגיאומטריים, היישר ממיטתי. במשך היום נסוג יופיו של הבניין ובהדרגה נהפך לסתם עוד מבנה גדול על רקע השמים הכחולים וכל בנייני העיר נראו מתבדלים, דוממים, מרוחקים. חלף מאי ובא יוני, ואני זוכרת שעמדתי והשקפתי מבעד לחלון על המדרכה שמתחת והבטתי בנשים הצעירות - בנות גילי - בבגדי אביב יוצאות להפסקת הצהריים; ראיתי את ראשיהן נעים בשיחה, את חולצותיהן מתנופפות ברוח הרכה. אמרתי לעצמי שאחרי שאצא מבית החולים שוב לא אלך על מדרכה בלי לתת תודה על היותי כאחת הנשים הללו, ובמשך שנים רבות כך היה - הייתי נזכרת במראה שנשקף מחלון בית החולים ושמחה במדרכה שפסעתי עליה.