פרופ' רון ברקאי, שכהיסטוריון הקדיש את חייו לסיפוריהם של מתים, מעניק בספר הפרוזה הרביעי שלו פתחון פה למתים מהעת האחרונה: הם סוגרים חשבונות, מגלים סודות ומחשבים את חייהם לאחור. גבר שפוגש את מותו בשובו מהשוק, כלב מכוער ואהוב, חייל צעיר שבועיים לפני שחרורו, אלמנה סוערת שנפטרה ממחלה, ישישה הסובלת משכחה ומגלה את נפלאות השירה - אלה הם רק כמה מהמספרים שפונים אלינו מעולם המתים ומציגים בפנינו את מפץ חייהם.
החיים אינם קופאים כאן בנקודת הזמן של סיומם אלא מתנפצים שוב ושוב לרסיסי רגעים כדי להפיק מכל שבר כוח חיים ויצירה. בכתיבה מלאת הומור ובחיוך מר, העומדים בניגוד להוד הנורא של האבל ושל המוות, מזמין אותנו ברקאי להתהלך במרחבים בלתי-נודעים ולקרוא סיפורים מנקודת התצפית הבלתי-אפשרית של החיים אחרי המוות.
ביום חמישי, בשעת אחר צהריים מוקדמת, הלום מצרחות השוק ומריחותיו, טיפסתי בצעדים יגעים בשדרה הראשית של העיר. סנדלי דבקו במרצפות האבן שהותכו על ידי השמש הבוהקת. ידי היו עמוסות בשקיות של ירקות ושל דגים.
ופתאום שלומי... עוף הנבלות של המשפחה עמד מולי וחסם את דרכי. בעלה של לבנה, אחותי הצעירה, היה לבוש שחורים, הדורים למדי, ופניו החיוורות עגמומיות. "מה קורה? לאן אתה הולך, לבוש כמו פינגווין?" שאלתי בעליזות. "מה זאת אומרת?" ענה משתומם. "לאן אני כבר יכול ללכת במצב נורא שכזה?! ברור... אני הולך להלוויה שלך!" נדהמתי מהחוצפה. העכביש המקריח הזה היה צעיר ממני בשבע שנים, והנה, הוא מביט ישירות בעיני ומספר לי שאני כבר מת. "להלוויה שלי, אמרת?" סיננתי. "ראית פעם בר מינן חוזר עם קניות מהשוק?!" "זה נכון," מלמל במבוכה, "אבל כולם, המשפחה, החברים, כולם... נמצאים כבר בבית הקברות. מחכים לגופה שלך שתגיע. אמרו שהיו עיכובים בחדר המתים של בית החולים ושלחו אותי לברר מה קורה... אמא שלך בוכה כמו על נהרות בבל!" הידיעה הזאת, שכל אוהבי ומכרי קשרו לקבור אותי ביום חמישי בשבוע בשעת אחר הצהריים, ערערה אותי לחלוטין. לפחות יכלו להתייעץ, לשמוע מה אני חושב. הרי הם מתכוונים להניח את הגוף שלי בבור ולכסות אותו בעפר. האם לא עלתה בדעתם האפשרות שיש לי תוכניות אחרות? אולי חשבתי להתנגד, או לפחות להביע מחאה?
