ספרה הדיסטופי של מרגרט אטווד, אשר על בסיסו - בשינויים רבים - נוצרה סדרת הטלוויזיה המצליחה. רפובליקת גלעד מציעה לשֶלְפְרֶד אופציה אחת בלבד: ללדת ילדים. אם לא תעשה זאת, היא צפויה, כמו כל מתנגדי המשטר, להיתלות על החומה או להישלח אל אחת המושבות ולמות שם מוות אטי ממחלת קרינה. אבל גם תנאי חיים דכאניים אינם יכולים למחוק את התשוקה המינית - לא שלה עצמה ולא של שני הגברים שעתידהּ תלוי בהם. סיפורה של שפחה, חזון קודר של אמריקה במאה ה־21, כתוב באירוניה מזעזעת ונותן ביטוי מלא לכישרונה האדיר של מרגרט אטווד, לשנינותה ולכושר ההבחנה החודר שלה. זהו תרגיל מופלא במדע בדיוני כמו גם סיפור מוסר כן במיוחד.
ישַנו במה שהיה פעם אולם ההתעמלות. הרצפה היתה של עץ משוח בלכּה, עם פסים ועיגולים שצוירו עליה בשביל המשחקים ששיחקו שם בעבר. החישוקים של רשתות הכדורסל עדיין היו במקומם, אם כי הרשתות עצמן נעלמו. יציע נמשך והקיף את האולם, בשביל הצופים, ולי היה נדמה שאני מריחה ריח חריף של זיעה, קלוש כמו בבואת רפאים, מהול בניחוח המתקתק של מסטיק ושל בושם שעלה מהנערות הצופות, תחילה בחצאיות לֶבֶד כמו שראיתי בתמונות, אחר כך בחצאיות מיני, אחר כך במכנסיים ואחר כך בעגיל יחיד ובשיער בתספורת קוצים מפוספס בירוק. מסיבות ריקודים נערכו שם בוודאי. המוזיקה האריכה ימים, כמו כתובת עתיקה שמכסה על כתובת עתיקה ממנה, צליל לא נשמע, סגנון על גבי סגנון, זרם תחתי של הלמות תופים, יללה נוגה, זֵרים קלועים של פרחים מנייר משי, שֵדים מקרטון, כדור מראות מסתובב, מרעיף על הרוקדים שלג של אור. סקס נושן היה בחדר ובדידות, וציפייה למשהו שאין לו צורה ושם. אני זוכרת את הכמיהה הזאת, אל משהו שתמיד עמד להתרחש ולא היה דומה כלל לידיים שמיזמזו אותנו באותה שעה בגב התחתון או בחוץ, בירכתי מגרש החניה, או בחדר הטלוויזיה שֶקולה מושתק ורק התמונות מהבהבות מעל לבשר העולה ויורד.