חצי שנה חלפה מתום עלילת משחקי הרעב הראשון. קטניס חזרה למחוז 12 וכעת מנסה להשאיר את משחקי הרעב מאחור ולשוב לשגרה. אבל זה לא פשוט כל כך: גייל לא סולח לה על קרבתה לפיטה בזירה וגם פיטה מרוחק וקריר.
כאשר ברחבי המחוז נפוצות שמועות על התקוממות והאצבע המאשימה מופנית אל "הנאהבים חסרי המזל", על פיטה וקטניס לצאת ל"סבב הניצחון" האכזרי של הקפיטול. רק כך יוכלו להוכיח לתושבי פאנם ולנשיא סנואו שהם באמת מאוהבים עד כלות הנשימה; רק כך יוכלו לעצור את אש המרד המתלקחת. אם ייכשלו, ישלמו מחיר כבד.
אני אוחזת במימייה בחוזקה בין שתי ידַי, אף שחמימות התה התפוגגה מזמן באוויר הקפוא. השרירים שלי מכווצים בניסיון להתגונן מפני הקור. אם להקת כלבי בר היתה מופיעה עכשיו, אין הרבה סיכוי שהייתי מצליחה לטפס על עץ לפני שיתקפו אותי. אני צריכה לקום, להסתובב, לחמם את איברי הנוקשים. אבל אני יושבת חסרת תנועה כמו הסלע שמתחתַי בעוד השחר מתחיל להאיר את היער. אני לא יכולה להיאבק בשמש. אני יכולה רק לצפות בה בחוסר אונים בעודה גוררת אותי ליום שאני חוששת מפניו כבר חודשים.
עד הצהריים כולם יתאספו בבית החדש שלי בשכונת המנצחים. העיתונאים, צוותי הצילום, אפילו המלווה הוותיקה שלי אֵפי טְרינְקֶט — כולם יגיעו למחוז שתים־עשרה מהקפיטול הרחוק. אני תוהה אם אפי עדיין חובשת את הפאה הוורודה המטופשת ההיא, ואולי בחרה לה צבע לא טבעי אחר במיוחד לכבוד סבב הניצחון. גם אנשים אחרים יחכו שם. עובדים שימלאו את כל צרכַי במסע הארוך ברכבת. צוות הכנה שיקשט אותי לקראת ההופעות שלי בציבור. הסטייליסט שלי וידידי סינָה, שעיצב את התלבושות היפהפיות שבזכותן הבחין בי הקהל לראשונה במשחקי הרעב.
