הצל שלי ואני

יהודה פוליקר

  • עיצוב: סטודיו דוד ויוסף
תיאור

שלושים שנה לאחר האלבום המופתי אפר ואבק, שיצר עם שותפו יעקב גלעדחוזר המוזיקאי והזמר יהודה פוליקר לילדותו כבן הדור השני לשואה.

 

הצל שלי ואני מביא תמונות מימי ילדותו והתבגרותו בעיר פרברית, בשכונת עולים של ראשית ימי המדינה, בבית שמוֹראוֹת המלחמה ממשיכים לחיות בו ולהקדיר את שלוותו. עברם של ההורים - שניהם יוצאי סלוניקי, עיר שהרוב הגדול של היהודים בה נשלח למחנות המוות - מטיל צל כבד על הילד שמנסה רק לגדול ולהיות כמו כולם.

 

ספר מרגש בכנותו ובישירותו, ביכולת ההתבוננות שלו, במבטו הילדותי והבוגר כאחד.

מתוך הספר

"אתה נולדת באמבולנס שכמעט נתקע בשלג", אמרה לי אמא. "זאת היתה אחת הפעמים היחידות שאני זוכרת שירד שלג עד גובה הברכיים".

הרבה שנים מלווה אותי הסיפור על "השלג הגדול" שירד באופן פתאומי ברחבי הארץ. "אתה נולדת ביום לבן, והיית הלידה הכי קלה שהיתה לי".
יותר מאוחר אני קולט עוד נימה בדברים של אמא: אותך בעצם לא רציתי.
כשגדלתי, היא סיפרה לי בגילוי־לב: "היו לי כבר ארבעה ילדים, ואמרתי לעצמי: די, אין לי כוח לעוד ילד. זה אבא שלך, הוא זה שרצה אותך. הוא חלם בלילה שאמא שלו באה לבקר אותו, ראה בזה סימן. הוא חשב שהנה היא חוזרת אליו והוא יקרא לה פֶּרְלָה (פנינה). ומה נהיָה? בא לי עוד פֶּה להאכיל. יוּדֶקוֹ קטן".
הכל בצחוק כמובן, היא לא ממש מתכוונת, אבל הילד שומע, סופג את רוח הדברים. אם אמא תמיד חסרת סבלנות ואם אין לה כוח לעוד ילד, למה שהיא תרצה אותו?