זכרונותיה האינטימיים, מעוררי ההשראה, של מי שהיתה הגברת הראשונה של ארצות הברית - מילדותה בסאות' סייד של שיקגו, דרך אוניברסיטת פרינסטון, שם חוותה לראשונה איך זה להיות האשה השחורה היחידה בחדר, הלאה אל גורד השחקים שבו עבדה כעורכת דין נמרצת לדיני תאגידים, ועד להיכרות עם ברק אובמה, מסעות הבחירות ושמונה השנים הסוערות בבית הלבן.
הסיפור שלי הוא סיפורה של דמות היסטורית פורצת דרך במאבקה לחיות חיים אותנטיים וראויים, ובנסיונה לגייס את כוחה האישי ואת קולה לשירותם של אידיאלים נעלים. תוך שהיא פורשת את סיפורה בכנות, מישל אובמה מציבה בפני כולנו שאלה מאתגרת: מי אנחנו ומי היינו רוצים להיות?
בילדותי, היו לי שאיפות פשוטות. רציתי כלב. רציתי בית עם מדרגות - כל שתי הקומות למשפחה אחת. רציתי, משום מה, מכונית סטיישן עם ארבע דלתות במקום הביואיק עם שתי הדלתות שהיתה משוש לבו של אבי. הייתי אומרת לאנשים שכשאגדל אהיה רופאת ילדים. למה? כי אהבתי להיות עם ילדים קטנים ומהר מאוד גיליתי שזאת תשובה שמבוגרים אוהבים לשמוע. "וואו, רופאה! בחירה מצוינת!" בימים ההם היו לי קוקיות, הייתי אומרת לאחי הבכור מה לעשות ותמיד־תמיד קיבלתי "מצוין" בבית הספר. הייתי שאפתנית, גם אם לא ידעתי בדיוק לאן אני מכוונת. כיום אני חושבת שזאת אחת השאלות המיותרות ביותר שמבוגר יכול לשאול ילד או ילדה - "מה אתם רוצים להיות כשתהיו גדולים?" כאילו יש נקודת סיום להתבגרות. כאילו בשלב מסוים את הופכת להיות משהו, וזהו זה.
