אֵיידָה בת העשר מעולם לא יצאה מדירת החדר העלובה בה היא מתגוררת עם אִמהּ ועם אחיה הצעיר ג'יימי. האֵם מרירת הנפש מתביישת ברגלה הנכה, המעוותת, של בתהּ ואוסרת עליה לצאת מהבית. אבל כשתלמידי בית הספר של ג'יימי מפונים לכפר, הרחק מלונדון המאוימת על ידי הפְצצות הגרמנים במלחמת העולם השנייה, איידה חומקת בחשאי מביתה ומצטרפת אליו.
איש מתושבי הכפר אינו מוכן לתת בביתו מחסה לאח ולאחות המוזנחים והעניים, והם נכפים על אישה ערירית בשם סוזן המכריזה בכעס למן התחלה "אין לי טיפת מושג בטיפול בילדים". בביתה של סוזן, איידה מלמדת את עצמה לרכוב על פוני, לומדת לקרוא ולכתוב, ובולשת אחר מרגלים גרמנים. בהדרגה היא לומדת לבטוח בסוזן, שאט-אט ניצתת בה אהבה אל איידה וג'יימי. וכשם שהיא משנה את חייהם, הם משנים את חייה.
המלחמה שהצילה את חיי הוא סיפור על מלחמה פרטית לעצמאות, שיש בה אומץ, תושייה, נחישות וחוכמה, על רקע של מלחמה. הסיפור המרתק, בשפתה הפשוטה של איידה, חודר אל הלב ומהפֵּך קרביים. הספר זכה בפרס ניוברי היוקרתי ובפרסים רבים נוספים.
"אֵיידָה! תתרחקי מיד מהחלון!" הקול של אמא. צועקת. היד שלה נשלחת, תופסת לי את היד ומושכת אותי בכוח. אני נופלת מהכיסא ונמרחת על הרצפה. "רק אמרתי שלום לסטיבן ווייט." ידעתי שזאת תהיה טעות לענות לה. אבל לפעמים הלשון שלי יותר מהירה מהשכל. נהייתי לוחמת באותו קיץ. אמא העיפה לי סטירה. מצלצלת. הראש שלי נזרק אחורה ונחבט ברגל של הכיסא, ולרגע ראיתי כוכבים. "אל תדברי עם אף אחד!" היא אמרה. "זה שאני בכלל נותנת לך להסתכל החוצה מהחלון זה רק מִטוּב־לב. עוד פעם אחת את מוציאה את הראש שלך מהחלון ומדברת עם מישהו אני סותמת אותו בקרשים!" "ג'יימי שם... בחוץ," מלמלתי. "למה שהוא לא יהיה בחוץ?" אמא אמרה. "הוא לא נכה כמוך."