הזר (1942) הוא הרומן הראשון של חתן פרס נובל לספרות, אלבר קאמי. הוא נכתב בתקופת מלחמת העולם השנייה ונמנה עם הידועות שביצירות הספרות המודרנית.
מרסו הוא פקיד זוטר צעיר שחי באלג'יריה בתקופת השלטון הצרפתי. הוא מתאר את חיי היום-יום הצנועים, החדגוניים שלו כשרשרת של מעשים מכניים, חסרי משמעות, שלא מעלים ולא מורידים לגביו. מקצתם הכרחיים, מקצתם מותרות ובאים לספק את צרכיו החושניים. לפעמים הוא יוזם את המעשים, לרוב הוא נגרר, ובין כך ובין כך הוא אדיש להם. הצרות של שכניו לא מעניינות אותו, ובכל זאת הוא מוכן להקשיב להן; לבקשתה של המאהבת שלו שיתחתן איתה אין כל חשיבות בעיניו, ובכל זאת הוא מוכן להיענות לה; הוא לא אוהב ולא שונא, ולא אכפת לו מכלום, ובכל זאת הוא רוצח בן אדם - ועל כך הוא נשפט ונידון למוות "בשם העם הצרפתי".
סיפורו של מרסו הוא התגלמות חוויית הזרות וחוויית האבסורד שקאמי היה אחד מנושאי דברה הבולטים ביותר בדורו. הכל בסיפור הזה תמוה ומוזר, שום דבר אינו מובן לאשורו - ואף על פי כן הוא מרתק ונקרא בנשימה עצורה. לתרגום העברי של הזר צורפה גם המסה המפורסמת של קאמי שיבה לטיפזה, שפותחת עוד אשנב להציץ דרכו אל עולמו האישי, הרגשי וההגותי.
