האחים לב ארי

מה שרציתי לספר לכם זה איך קרה שאחי יונתן הפך ליונתן לב-ארי, ועל כל הדברים המוזרים שקרו אחר כך. יונתן ידע שעוד מעט אני הולך למות. אני חושב שכולם ידעו חוץ ממני. ידעו גם בבית הספר, מפני שרוב הזמן הייתי חסר, משתעל ותמיד חולה. בששת החודשים האחרונים לֹא יכולתי בכלל ללכת לבית הספר. כל הגברות שאמא תופרת להן שמלות, ידעו גם כן, ואחת מהן דיברה על זה עם אמא כשאני הקשבתי במקרה, אף על פי שלא הייתי צריך לשמוע. הן חשבו שאני ישן. אבל אני רק שכבתי בעיניים עצומות. וככה, המשכתי לשכב, מפני שלא רציתי שיראו ששמעתי את הדבר הנורא הזה - שאני הולך למות בקרוב. הייתי עֲצוּב, כמובן, ופחדתי נורא, ולא רציתי שאמא תראה את זה. אבל דיברתי על זה עם יונתן, כשהוא בא הביתה. "ידעת שאני הולך למות?" שאלתי , ובכיתי. יונתן חשב רגע . אולי באמת לא רצה לענות, אבל בסוף הוא אמר: "כן, אני יודע." ואז בכיתי עוד יותר. "איך אפשר בכלל שיהיה דבר כל כך נורא," שאלתי. "איך אפשר שיהיה דבר כל־כך נורא שמישהו צריך למות, כשהוא אפילו לא בן עשר?" "אתה יודע, צימוקי, אני חושב שזה לא כל כך נורא", אמר יונתן. "אני חושב שיהיה לך נהדר שם." "נהדר," אמרתי, "מה כל כך נהדר לשכב באדמה ולהיות מת?" "או," אמר יונתן. "זוהי רק הקליפה שלך ששוכבת שם, אתה יודע? אתה בעצמך עף משם למָקום אחר בכלל." "לאן?" שאלתי, מפני שכמעט לא האמנתי לו, "לננגיאלה," אמר . לננגיאלה- הוא זרק את את המילה ככה סתם, כאילו זה משהו שכל אחד בעולם יודע. אבל אני עוד לא שמעתי את המלה הזאת אף פעם. "ננגיאלה?" אמרתי, "איפה זה?" ואז אמר יונתן שהוא לא כל כך בטוח, אבל זה נמצא באיזה שהוא מקום מעבר לכוכבים. והוא התחיל לספר לי על ננגיאלה, עד שכמעט התחשק לי לעוף לשם תכף ומיד.