באוגוסט 1944 הצליחו אנשי זונדרקומנדו להבריח מאושוויץ ארבעה תצלומים שצילמו בחשאי כדי להעביר לעולם משהו ממוראות המחנה. ז'ורז' דידי־הוברמן מביט בתמונות אלה וקורא אותן כאקט של התנגדות אל מול כוחו המוחץ של משטר המכוון לא רק להשמדתם של בני אדם, אלא גם להשמדת כל זכר לאותה השמדה.
ראשיתו של הספר בפולמוס שעוררה בצרפת תערוכה שבה הוצגו ארבעת התצלומים. דרך הדיון המרתק שהוא מפתח כמענה למי שביקרו אותו בארסיות על הערך האנושי המיוחד שמצא בדימויים אלו, ז'ורז' דידי־הוברמן קורא תיגר על שיח דוגמטי המתיימר לשלול מהם ממד כלשהו של עדות או של ייצוג. הוא משיב לארבעת התצלומים את כבודם וטוען כי הם מגלמים את המשטר הכפול העומד בבסיסו של כל דימוי: הדימוי הוא תמיד חסֵר אך הכרחי, נוגע באמת ונגוע בעמימות - קרע, הבזק, שריד שחולף ביעף ומייצר למרות הכול ידע, זיכרון ונראוּת.
ז'ורז' דידי־הוברמן הוא היסטוריון של האמנות ופילוסוף. זהו ספרו השני שרואה אור בתרגום לעברית, לאחר הישרדות הגחליליות.
