בת ישראל הנודדת הוא יומן מסע נדיר של התרמילאית הארצישראלית הראשונה - אשה צעירה המשמיעה בגוף ראשון בקול צלול, בעברית צבעונית ויפהפיה את קולה הייחודי.
הספר מגולל את סיפור חייה ומסעותיה של הגננת ואשת החינוך שלומית פ. פלאום, ומציג מנקודת מבטה הייחודית את ארץ ישראל בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, ואת העולם הגדול שלאורכו ולרוחבו היא נדדה ברגל, על גב חמורים וגמלים, באונייה, ברכבת ובאוטומוביל.
זוהי ככל הנראה האוטוביוגרפיה הראשונה של אשה שנכתבה בעברית וגם ספר המסע הראשון שנכתב בעברית. ספר פורץ דרך זה, שראה אור לראשונה בשנת 1935 בהוצאת מאיר ואזל מזמן, זוכה עתה לתחייה מחודשת וחגיגית בסדרת צדק פואטי של הוצאת רעב, בליווי רישומים מאת המחברת, נספחים על חייה של פלאום, רשימות פרי עטה, ידיעות עיתונאיות ואחרית דבר מאת נורית גוברין.
בשנת 1919 יצאה פלאום למסע בעולם. בראשית מסעה נפגשה ברומא עם מריה מונטסורי ולמדה את שיטות החינוך החדשניות שלה. יחד תכננו השתיים את בואה של מונטסורי לארץ כדי לכונן חינוך יהודי־ערבי משותף. בהמשך מסעה פגשה פלאום אישים רבים שהטביעו את חותמם על המאה העשרים: היא האזינה לראשונה לרדיו בחברת תומאס א' אדיסון, פגשה את מארי קירי ואת אלברט איינשטיין, התיידדה עם מהטמה גנדי ומשפחתו, ועוד. בניו יורק היא פגשה את ראבינדרנאת טאגור, איש הרוח וזוכה פרס נובל לספרות לשנת 1913, ובין השניים נרקמו קשרים עמוקים. פלאום נענתה להזמנתו של טאגור לבקר באשראם שלו והפליגה להודו. זו נעשתה מולדתה הרוחנית, והיא שהתה שם שנתיים.
העיר הקדושה – ציון
[…] מנהל חברת ה"עזרה" מילא את ידי לנהל גן ילדים בעיר העתיקה בקרבת הכותל המערבי. זו היתה דרך ארוכה שהוכרחתי לעבור יום־יום ברגל מזכרון משה עד שער יפו ומשם לכתת את רגלי בעליות וירידות במדרגות דרך "הבזארים" הערביים הצרים וההומים תמיד. ספגתי בעיטות מכל הצדדים, לעתים היה גמל מזליף על ראשי קצף מתוך פיו; שיירי ירקות נזרקו על פני וריחות באושים הבהילוני. אני הגינותי על עצמי באגרופי ובמרפקי, כל הליכה למקום עבודתי היתה לי מקור ענויים. גן הילדים עצמו היה נתון בסמטא אטומה, צרה ומלוכלכת, הומה מחמורים ומכוסה משאות וסלי ירקות מן הערביות המוכרות. משנכנסתי בפעם הראשונה לגן הילדים, או יותר נכון למעון צר זה – חשכו עיני; למעלה ממאה ילדים מקובצים וכבושים כדגים מלוחים בחדרים קטנים אחדים בקומה השניה ללא גן, ללא מגרש משחקים, בתוך אויר רע ומעופש, בקרב המון שכנים מלמטה, שהעלו מהפחמים הבוערים בכיריהם עשן רב לתוך חדרי גן הילדים. הילדים היו מטפסים למעלה על גבי מדרגות ללא מעקה, ומגודל פחדם היו נשענים בקיר שמצד שני. עובדה זו ב ל ב ד ה הממתני. לבי נקרע בי לגזרים. הילדים היו אכולי מלריה, מראיהם חוורים־צהובים, מצומקים מחוסר תזונה מספיקה. עיניהם, המוכות גרענת, מלאות מוגלא. מחטמיהם זבה גם כן מוגלא. משהסתכלתי בילדים אלה עלו בזכרוני דברי נביאנו יחזקאל: "האם יחיו העצמות היבשות הללו?" עיני מלאו דמעות ולא יכלתי דבר. בהיותי צעירה ומחוסרת נסיון לא ראיתי מימי מצבים מיואשים כאלה, ולא היה קל לתכן דבר־מה. העבודה היתה קשה וגם רבת מכשולים וסבל, אך המטרה נשגבה; להוציא מאות ילדים מחדריהם החשוכים ולקרבם לאור, לחיים ולחופש שבטבע – נדבך ראשון בבנין הגאולה.
