בחצרו של בית ספר בשכונת אל־עבּאסייה בקהיר, חמישה ילדים קושרים את חייהם זה בזה, נעשים חברים לנצח והופכים את בית הקפה השכונתי, קוּשׁתוּמוּר, למקום מפגשם הקבוע, אבל גם לדגם ממוזער של החברה המצרית. אחד מהם, המסַפר, צופה שבעה עשורים לאחור ומתאר בשפה ישירה ומהורהרת, ספוגה בחום, אהבה והזדהות, את קורותיה של החבורה, על תקוותיה ומפחי הנפש שנזדמנו לה.
סיפורם, שמתחיל בראשית המאה העשרים, חוצה שתי מלחמות עולם, מהפכה, תבוסה צבאית גדולה וניסיון למחוק אותה שש שנים אחר כך. הסופר המצרי נגיב מחפוז, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1988, טווה פרשת חיים שמגיעה עד אחרי רצח הנשיא סאדאת. מה קורה בשנים הללו לילדים מאל־עבּאסייה?
כמיטב הספרות של מחפוז, שהיא לרוב פוליטית, גם בית הקפה שלנו שזור בביקורת, במסווה של רומן מתבגרים. ביקורת על החיים עצמם, על יכולת העמידה של האדם בסבלותיהם, על טבעם של מנהיגים ועל טיבן המתעתע של מהפכות.
תרגום בית הקפה שלנו לעברית רואה אור בשנת הארבעים להסכם השלום עם מצרים, והוא פרי שיתוף פעולה בין פרופ' ששון סומך, ידיד קרוב של מחפוז, מומחה בעל שם בינלאומי לכתיבתו ולמורשתו וחתן פרס ישראל לחקר המזרחנות, ובין עידן בריר, תלמידו.
עוד מספרי נגיב מחפוז במגדלור
ראשיתה של ההיכרות בשנת 1915, בחצר בית הספר אל־בַּרַאמוּנִי. בגיל חמש נכנסו בשעריו, ובגיל תשע סיימו את לימודיהם. הם נולדו בחודשים שונים של שנת 1910, ועד עצם היום הזה לא יצאו משכונתם. קרוב לוודאי שבמותם ייטמנו בבית הקברות בַּאבּ אל־נַסְר. עם הצטרפותם של שכנים נוספים התרחבה חבורתם, עד כי עלה מספרם על עשרים חברים. אולם במרוצת הימים הלך מי שהלך, אם משום שעבר לשכונה אחרת ואם משום שמת, וכך נותרו חמישה שלא נפרדו זה מזה וקשריהם לא התרופפו - ארבעה ועימם המסַפֵּר. ההרמוניה הנפשית שליכדה אותם עמדה איתנה לנוכח תהפוכות הזמן, ואפילו פערי המעמדות לא היה בכוחם לפגוע בה. הייתה זאת ידידות מושלמת ונצחית - אחד בשביל כולם, וכולם בשביל אחד, מן הילדות המוקדמת ועד לתשישות הזִקְנה והמוות.
