מקררים וקוויאר, שמפניות ושטיחים - במחקר מקיף חושף אדם רז את היקף ביזת הרכוש הערבי בידי יהודים ב-1948.
רז אסף עדויות מעשרות ארכיונים על כך שישראלים רבים – חיילים ואזרחים, יחידים וקבוצות – נטלו חלק בשוד המוני של הרכוש הרב שנותר בבתים, בתי עסק ומשקים חקלאיים שהושארו מאחור על־ידי בעליהם הערבים. התיאור החי והמפורט של הביזה שלוחת הרסן, שפשטה בכל רחבי הארץ, מעורר שאלות מטרידות: מדוע השלטון המרכזי העלים עין משוד הרכוש הערבי? מדוע לא הטיל דוד בן־גוריון את מלוא כובד משקלו נגד התופעה, למרות התראות ומחאות רבות מצד בעלי תפקידים בזרועות הצבא וברשויות אזרחיות, שהביעו חרדה מהשלכותיה של הביזה על דמותה של החברה הישראלית?
שותפותו הנרחבת של הציבור היהודי בישראל בביזה מוצגת בספר לא רק ככתם מוסרי, אלא כגורם בהפיכת ציבור זה לבעל עניין אישי במדיניות אי־השבתם של הפליטים הערבים. הספר מציע הסבר חברתי ופוליטי שלפיו תופעת הביזה היא מרכיב חשוב בהנצחתו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
אדם רז, מחבר טבח כפר קאסם: ביוגרפיה פוליטית וספרים על הרצל ועל תוכנית הגרעין הישראלית, הוא חוקר במכון עקבות לחקר הסכסוך הישראלי־הפלסטיני, היסטוריון מוערך ועורך כתב העת תלם מבית קרן ברל כצנלסון.
מארון מהגוני עשינו לול תרנגולות ואת האשפה היינו מטאטאים במגש כסף. היה כלי חרסינה עם עיטורי זהב, והיינו פורשים על השולחן סדין ועליו כלי חרסינה וזהב וכשגמרו את האוכל לקחו הכל יחד למרתף. במקום אחר מצאנו מחסן עם 10,000 קופסאות קוויאר, כך סיפרו. מאז, החבר'ה לא היו מסוגלים לגעת בקוויאר כל החיים. היתה הרגשה מצד אחד של בושה על ההתנהגות ומצד שני הרגשה של הפקרות. ישבנו שם 12 יום כשירושלים נאנקה בחוסר כל ואנו היינו עולים במשקל. אכלנו תרנגולות ומעדנים מהספרים. היו מקרים ב[מפקדה ב]נוטרדאם שאנשים התגלחו בשמפניה. חבר שלי התגלח בשמפניה כי לא היו מים. שמפניה צרפתית. זו היתה תחושת הפקרות די מבישה (מתוך עדותו של דב דורון על ביזת ירושלים).
.
