שלוש נובלות סביב קשרי משפחה של המחזאי והמשורר יוסף בר-יוסף, הנעות הלוך ושוב בין העולם החרדי לחופשי. דמויותיהן נכנסות למאה שערים או יוצאות ממנה וחוזרות ונמשכות אליה, ומשנות שוב ושוב את הקואורדינטות של חייהן.
כוח מניע המכונן את ההתרחשויות שבנובלות הוא נטישה או היעדרות או חֶסֶר של הורה - היעדר ההופך לנוכחות נפשית גורלית. כך באבא, שהיא ניסיון של בר יוסף לתקשר מעֵבר לשנים הרבות, בביקורתיות מפויסת, עם אביו הסופר יהושע בר־יוסף, שנטש את אשתו וילדיו וגם חזר. כך בבן, אשר בה גולדה, פליטת שואה החיה בצל משפחתה הנעדרת, נאבקת בחשש לאבד את בנה אם אכן יהיה המשיח המתמהמה. וכך בסבתא דינה, אשר בה מיכאל, החי בצל אביו שנהרג במלחמת יום הכיפורים, בורח מן האֶרוס לאמונה, מענה את עצמו בנישואים ראשונים ושניים לנשים מכוערות, ונעשה אב נוטש המתכחש לחמשת ילדיו.
פתיחת הנובלה אבא:
כבר שנים רבות יום כיפור הוא בשבילי יום ריק, חלול, יום של "אֵין", אין צום, אין בית־כנסת, אין תפילה, גם אין פּולקעלע של עוף, שאמא נותנת לי כדי לשבור את הצום. בשנים האחרונות, מאז מותו של אבא ביום כיפור לקראת סוף היום, זהו גם יום של אין אבא. וכמובן גם יום של אין אלוהים, ויותר מזה, של אין אין־אלוהים - ה"אין־אין" נוגע לא רק לנושא האלוהים, ואני חושב עליו באחרונה לא מעט, מחשבות מטרידות. למשל, מה יותר קשה, "אין אהבה", שברור שאתה חסר אותה, או "אין אין־אהבה", וברור שאתה לא חסר אותה, ובכל־זאת...
פתיחת הנובלה בן:
כשאמרו לי שהיא כאן, בחתונה, לא האמנתי. האלמנה של יצחקלה, הבן־דוד שלי, שכל־כך אהבתי אותו כשעוד היה ילד. כשהיה בקושי בן שבע־עשרה, אמרו שהוא לא רק גדול בלימוד, אלא עתיד להיות גדול הדור, אם לא למעלה מזה, ולא תמיד ידעו לפרש. הוא מת, עוד לא בן עשרים, למה? איך? גם את זה לא ידעו לפרש, ואמרו, משהו בראש. אני ידעתי יותר פרטים. גם על האלמנה הצעירה דיברו מעט, אמרו משהו כמו "עניין קשה", והוסיפו איזו אמא נהדרת היתה לתאומים שלה. הזמינו אותה לבקר בחגים ולהשתתף בכל השמחות של בני המשפחה. היא לא הגיעה, והפסיקו להזמין.
