עמוס עוז (קלוזנר 1939-2018) היה סופר ואינטלקטואל ישראלי, פרופסור אמריטוס לספרות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. הוא נחשב לאחד מבכירי הסופרים בישראל. עוז זכה בפרסים יוקרתיים לספרות בישראל ובעולם, בהם פרס ישראל (1998), פרס גתה (2005), פרס היינריך היינה (2008) ופרס ביאליק. מ-2007 עד מותו הוזכר שמו מספר פעמים כמועמד ראוי לפרס נובל לספרות.
ביצירותיו נוטה עוז לתאר גיבורים בטון ריאלי בליווי קלה לאירוניה וביקורת. מבין ספריו הבולטים נמנים ספרו הראשון של עוז", ארצות התן, שיצא בשנת 1965 ועורר מיד את תשומת לבה של הביקורת. הרומן "מיכאל שלי" יצא לאור בשנת 1968 תורגם ל-34 שפות ויצא ב-41 מהדורות. הספר מתאר את סיפור אהבתה ונישואיה של נערה על רקע ירושלים של שנות החמישים. בנוסף, הספר קופסא שחורה, רומן מכתבים שיצא בשנת 1987, וכמו כן, הספר האוטוביוגרפי "סיפור על אהבה וחושך" משנת 2002. חוקרי ספרות עוסקים ביסודיות בחקר יצירותיו של עוז, ובאוניברסיטת בן-גוריון בנגב הוקם ארכיון עליו ועל יצירתו.
לצד הרומנים שכתב הגותו העיונית עסקה בספרות, בזהות ישראלית וציונית, במחשבה מדינית-חברתית מנקודת השקפה סוציאל-דמוקרטית, קנאות פוליטית ועוד. ספריו וסיפוריו של עמוס עוז תורגמו ל-45 שפות, יותר מכל סופר ישראלי אחר. הוא זכה בשורה של פרסים ספרותיים בישראל ובעולם, בהם פרס ישראל (1998), פרס גתה (2005), פרס היינריך היינה (2008) והפרס להנצחת טולסטוי (2018). בנוסף, פרסם גם מאמרי דעה רבים בעיתונים.
עוז נמנה עם אישי הרוח המובילים בשמאל הפוליטי בישראל, והדבר מתבטא גם בתחום הציבורי בו נהג להתבטא בקביעות, במיוחד באמצע שנות ה-90 של המאה ה-20, אז זכה לסיקור רב בתקשורת. היה פעיל בוועד לשלום וביטחון, תמך במפלגת מוקד ו"במחנה של"י, והיה מדובריה הראשונים של תנועת "שלום עכשיו".
