נפש לא שקטה - זכרונות על מצב רוח ושגעון הוא ממואר מרתק וחשוב, עדות אישית חושפנית של פרופ' קיי רדפילד ג'יימסון, סמכות עולמית בתחום המכונה על ידי הפסיכיאטריה הפרעה דו-קוטבית (מניה-דפרסיה).
ג'יימיסון נאבקה כשלושים שנה בסימני המחלה ההפכפכה והסוערת, שעיצבה למעשה את חייה. בגילוי לב ובפשטות היא מתארת את התמודדותה עם מחלה שליוותה אותה בעת לימודיה באוניברסיטה ושיבשה את חייה הפרטיים באירועים של תוקפנות בלתי נשלטת, ניסיונות התאבדות והתנגדות ליטול את התרופה ליתיום, שבסופו של דבר הצילה את חייה. היא מתארת את התהליך האיטי והמכאיב של החלמתה, שבו נעזרה בלימוד המחלה, באומץ ליבה, בתרופות, במשמעת עצמית, במשפחתה ובאהבה.
סיפור אישי מרגש ורב השראה לכל אחד, ובמיוחד לסובלים מהפרעות מצבי רוח, לבני משפחתם ולמקורביהם.
לא הייתי מוכנה לעבור שוב מצב ממושך של דיכאון עמוק. הוא מקיז את הדם ממערכות יחסים, בגלל החשדות, היעדר האמון והביטחון העצמי, אי היכולת ליהנות מהחיים, להנות או לדבר או לחשוב בצורה נורמלית, התשישות, ביעותי הלילה, פחדי היום.
אי אפשר לומר אפילו דבר אחד בזכות הדיכאון, למעט זאת שהוא מאפשר לך לחוות איך זה להיות זקן, איך זה להיות זקן וחולה, לגסוס, להיות איטי במחשבה, להיות חסר חן, ליטוש וקואורדינציה, להיות מכוער, להיות חסר אמונה באפשרויות של החיים, בהנאות המין, בנפלאות המוסיקה, או ביכולת לגרום לעצמך או לאחרים לצחוק.
אנשים אומרים לפעמים שהם יודעים איך זה להיות בדיכאון, מפני שעברו גירושין, איבדו את מקום העבודה, או נפרדו ממישהו אבל החוויות האלו מלוות ברגש. הדפרסיה לעומת זאת היא שטוחה, חלולה ובלתי נסבלת. היא גם מעייפת מאד. אנשים אינם מסוגלים להיות במחיצתך כשאתה בדיכאון. הם אולי חושבים שהם מוכרחים, והם עשויים אפילו לנסות, אבל אתה יודע והם יודעים, שאתה מייגע בצורה שלא תיאמן.
