ציפור בקרקעית אגם הוא סיפור של מסע אישי וייחודי בעקבות השייח׳ הסופי הגדול, מוחמד בן עלי אִבְּן עַרַבּּי (1240-1165), אחד המיסטיקנים והפילוסופים המשפיעים ביותר בתולדות האסלאם. מצורף גם הטקטס הליבה של הליבה מאת אבן ערבי. מומלץ לאוהבי המורשת הסופית ולכל מי שמתעניין ברוחניות.
בבית אחוזה יפהפה בגבול סקוטלנד מגלה כותבת הספר, רחל גורדין, ש"הוזמנה לכאן עוד בטרם הֱיוֹתָה". שנים של קשר עם בית הספר באחוזת צִ'יזהְוֹלםְ ולימוד משנתו של השייח 'הסוּפי אבן ערבי מטביעים בליבה עקבות ומעירים אותה להרפתקה שבה מתחלפות אינטימיות ויראה .מה חיצוני ומה פנימי ?מה מסכה ומה אמת ?ואיך מגיעים אל הליבה ,שסביבה חגה ציפור האוּזלְוּם המסתורית ,עד שהיא נעלמת בתוך עצמה?
זהו ספרה הרביעי של רחל גורדין ,לשעבר מבקרת הקולנוע של עיתון הארץ וכיום מטפלת בגוף.
במונגוליה, כך אומרים, ישנה ציפור אחת אשר שוכנת בקרקעית אגם עמוק, ושרה לעצמה. איש אינו שומע את שיריה, אך התנודות העדינות של הצלילים מוצאות דרכן אל מזמורי תפילה של נזירים מונגוליים; מַרְוות בִּצְלִילֵי־עַל את סיפורי המיתוסים העתיקים; שרות את אובך הטיפות במפלי המים הגדולים; מוצאות מפלט לבטח בשתיקות בין המילים.
בחדרי במרכז תל־אביב, במרחק של 7,580 ק"מ בערך מאותו אגם, אני כורה אוזני אל הצלילים ההם, שדרך השקיפות המדומה של עומק לא־נִדְלֶה — יצאו לנדוד, ובעושר סולמות מסתוריים שאח וָרֵעַ אין להם — עצרו לרגע, בלבי. כי בעולם לכל דבר יש משהו דומה לו. רק לצלילים האלה אין. וייחודם קורע את המרחק ואת הזמן, ורענן כמו טיפה של גשם קיץ נוגע בי. עולם עייף הוא זה שכל דבר בו מזכיר דבר אחר שכבר קרה. שבו הכול מובן לפי מה שאני, וארץ רחוקה היא רק גרסה נוספת של עצמי. אך הציפור היא צליל חדש, וגם עתיק, שלא נשמע כמוהו. גם לא בחלומות.
כיום, בעומס המידע, חוצים את העולם המסרים האלקטרוניים במהירות האור. האם גם הם, אחרי אלפי שנים — ישאירו כאן, כמו הציפור, עקבות של יופי?
