במרכז הרומן השערורייתי הזה עומדת ססיל, נערה נהנתנית ומשועממת, המבלה את חופשת הקיץ שלה עם אביה האלמן בווילה בריביירה הצרפתית. אביה הוא גבר של הרבה נשים, ולחופשה הזאת הוא מביא איתו את אלזה, בחורה צעירה, יפה ותוססת.
אלא שאז נכנסת לתמונה אן, אישה בת גילו של האב, שמקרינה נשיות מתוחכמת ויופי שקט וממגנט. אן כובשת במשב הרוח האינטלקטואלי שלה את האב ואת בתו גם יחד, וכעבור זמן מה נראה שהקשר בינה לבין האב עשוי להוביל לחתונה.
ססיל המתבגרת והסוערת, שמתייחסת בבוז לכל סוג של מחויבות, ושבעצמה חוקרת בקיץ זה את סודות האהבה והמין, מתגעגעת לימי האושר שלה עם אביה, ולא מתכוונת לוותר עליו בלי קרב.
לספר מצורפת אחרית דבר מאת נורית גרץ ושלומציון קינן.
אני מתלבטת אם להכתיר את הרגש הלא־מוכר הזה, שהתוגה והעינוג שבו אינם נותנים לי מנוח, באותו שֵׁם, אותו שם חמור סבר: עצבות. זה רגש מלא כל כך, אנוכי כל כך, שאני מתביישת בו כמעט, ואילו העצבות תמיד נראתה לי מכובדת. עד עתה לא ידעתי עצבות, אלא רק תוגה, חרטה, ולעתים נדירות יותר גם נקיפות מצפון. והנה, היום מצטנף בתוכי משהו ומתקפל כמו משי, משהו מרגיז וענוג, המבדיל ביני לבין האחרים.
הייתי בת שבע־עשרה בקיץ ההוא, והייתי מאושרת בתכלית. ה"אחרים" היו אבי ואלזה, המאהבת שלו. עלי להסביר כבר עכשיו את המצב הזה, שאם לא כן הוא עלול להיראות מפוקפק. אבי היה אז בן ארבעים, ואלמן זה חמש־עשרה שנים. הוא עדיין היה גבר צעיר, מלא חיים ושופע און, וכשיצאתי מהפנימייה, שנתיים קודם לכן, ניחשתי מיד שהוא חי עם אישה. אמנם, זמן רב קצת יותר נדרש לי עד שהשלמתי עם העובדה שהוא מחליף אישה אחת לשישה חודשים! אבל עד מהרה הסכנתי גם עם הרעיון הזה בזכות כוח הפיתוי של אבי ובזכות אורח חיי החדש ונטיותי הטבעיות. הוא היה גבר קל דעת, איש עסקים מיומן, סקרן תמיד, מתייגע מהר וחביב על נשים. לא התקשיתי לאהוב אותו, לאהוב אותו בכל לבי, כי הוא היה טוב לב, נדיב ועליז, וכלפַּי שָׁפַע חום תמיד. לא יכולתי לאחל לעצמי חבר קרוב יותר או משעשע יותר.
