ב-1960, כשהוא בן 58 וכבר מפורסם בעולם כולו, ג'ון סטיינבק – מגדולי הסופרים האמריקנים בכל הזמנים, חתן פרס נובל לספרות – מחליט לצאת למסע בארצות הברית, שאותה תיאר בעושר רב כל כך ברומנים הגדולים שלו.
הוא, שנולד בקליפורניה שבחוף המערבי וחי בחוף המזרחי, רוצה להכיר את אמריקה האמיתית, זו שבין שני החופים. כשותף אידיאלי למסע הוא לוקח איתו את צ'רלי, כלב הפודל הצרפתי שלו – אינטליגנטי, דיפלומטי, מעודן, שקול, חבר לעת צרה הממיס לבם של זרים.
במהלך המסע הארוך הזה סטיינבק מצביע על הסימנים הייחודיים לאמריקה העצומה, מחפש נואשות את מה שהוא משווע לו יותר מכול: הבנה אינטימית של הנפש האמריקנית.
כשהייתי צעיר מאוד ורבץ עלי הדחף להיות במקום אחר, הבטיחו לי אנשים בוגרים שבגרות תרפא את הגירוי הזה. כשעל פי מניין השנים נחשבתי לאדם בוגר, היתה התרופה שרשמו לי גיל העמידה. בגיל העמידה הובטח לי שגיל מופלג יותר ירגיע את הקדחת שבי, ועתה, כשאני בן חמישים ושמונה, אולי סניליות תעשה את העבודה. שום דבר לא פעל. ארבע צפירות צרודות של צופר אונייה עדיין מסמרות את השיער שלעורפי ומקפיצות את רגלי לנקישה. קול של מטוס סילון, של מנוע מתחמם, אפילו קול נקישות של פרסות הברזל של סוסים, נושאים עמם את הרעד הנושן, את הפה היבש והעין הבוהה, את כפות הידיים החמות ואת הקיבה המתהפכת גבוה מתחת לצלעות. במילים אחרות, אני לא משתפר; ובמילים אחרות יותר, בטלן נשאר בטלן. אני חושש שהמחלה חשוכת מרפא. אני מציין את העובדה הזאת לא כדי שאחרים ילמדו ממנה, אלא כדי להבהיר אותה לעצמי.
