סוניה, רווקה בת ארבעים ומשהו מקופנהגן, לא יודעת להעביר הילוכים - לא במכונית ולא בחיים. משהו בחייה חייב להשתנות, וסוניה מרגישה שכאשר תדע סוף-סוף לנהוג במכונית, גם השינוי יגיע. פעם, במסיבה אחת, הבטיחה לה מגדת עתידות שדבר-מה צפוי לקרות לה בעתיד, אבל סוניה לא מצליחה להיזכר מהו העתיד - הטוב או הרע - שהיא צפתה לה. כל שנותר לה הוא להתגעגע לילדותה בכפר, לכף היד האוהבת של אבא, לימים שבהם נכנסה למקום מסתור בלב שדה השיפון והשקיפה משם על אווזי הבר שעפים חופשיים בשמים.
עכשיו, כשההגה בידיים שלה, סוניה מקווה להתחיל לשלוט בחייה. אלא שתכלית שהיעד שאליו היא מבקשת להגיע לא מובן לסוניה עד לעמודים האחרונים בספר. אז, ברגע אחד, היא עושה מהלך גורלי וזוכה בעקבותיו לראשונה בתחושה של אושר.
שיעור נהיגה מאת הסופרת הדנית דורתה נורס הוא רומן על התבגרות מאוחרת, שבמרכזו אישה רגישה ויוצאת דופן, חסרת כישורים מעשיים, שנאלצת להתמודד עם המציאות, ההזדקנות והבדידות. הרומן תורגם לשפות רבות והיה מועמד לפרס בוקר הבינלאומי לשנת 2017.
סוניה יושבת בתוך מכונית, היא הביאה איתה את המילון שלה. הוא כבד, והוא מונח בתיק שלה על המושב האחורי. היא במחצית הדרך של תרגום המותחן החדש של יוֹסטָה סוֶונסוֹן, שכבר בספרו הקודם ניכר כי רמת הכתיבה שלו נמצאת במגמת ירידה. היא חשבה: עכשיו זה הזמן, אני עדיין יכולה להרשות לעצמי, וכך התחילה לחפש באינטרנט בתי ספר לנהיגה, ולבסוף נרשמה אצל פוֹלקֶה ברובע פרֶדריקסבֶּרג שבקופנהגן. כיתת הלימוד היתה קטנה וקירותיה צבועים בכחול, ועמד בה ריח של עשן ישן ומלתחות ציבוריות, אבל בלימודי התיאוריה היא הצליחה יפה. חוץ מפולקה, היה בכיתה רק עוד אדם אחד בגילה של סוניה, הוא נתפס על נהיגה בשכרות ושמר על מרחק מכולם. לרוב, סוניה בלטה בחזותה בין כל התלמידים הצעירים, ובקורס עֶזרה ראשונה השתמש בה המדריך לצורכי הדגמה. הוא הצביע על מקום בצווארה שבו - כך הם נדרשו לדמיין - נחסמה נשימתה. הוא הדגים עליה תמרון היימליך, כשאצבעותיו נעוצות בפניה, מתחת לצווארון החולצה שלה ובמעלה ובמורד זרועותיה. ברגע מסוים הוא תפס בה באחיזת חנק, אבל זה לא היה נורא כל כך. הדבר הנורא באמת קרה כשהם עצמם התבקשו לתרגל את הפעולות. היא הרגישה מושפלת מכך שבחור בן שמונה־עשרה משכיב אותה על הצד. היא גם נתקפה בשל כך בסחרחורת, ואת זה אסור היה שמישהו יגלה.
