קובץ השירה השלישי של יוסי שריד, הספר ה-59 בסדרת ספרי השירה פִּטדה (אבן מאבני החושן) של הוצאת אבן חושן.
כתב על הספר אלי הירש בידיעות אחרונות:
שריד מוכיח בשיריו שהוא פוליטיקאי מזן מיוחד – כזה שמסוגל לכתוב שירה אינטילגנטית שאין בה לא העמדת פנים ולא הפרזה המקלקלת את השורה, והפרסונה השרידית ניבטת מתוכה במתינות נעימה ואפילו באלגנטיות מסוימת. הוא מודע היטב לגבולותיו כמשורר, עוד סגולה טובה, ולכן הוא מחזיק את השירים קצר, קרוב לחזה. והשירים אכן פשוטים, שלא לומר עממיים. אין בהם סיבוכים והסתבכויות, העזה לשונית או אינטלקטואלית, גילוי לב מפתיע וכיו"ב. להפך: הפואנטה שלהם תמיד פשוטה וקולעת, ונוגעת בחוויות אוניברסליות – בעיקר בהזדקנות. הזדקנות מיוחדת אמנם, של פוליטיקאי שבע השגים וכשלונות שפרש כביכול מהמרוץ ואף על פי כן הוא עדיין שבע רצון מעצמו אם כי לא יותר מדי, אבל הרי כך בדיוק רבים מאיתנו היו רוצים לראות את הזדקנותם. מה מרגיע יותר מהידיעה שהעבר כבר איכשהו דאג לעצמו, ועכשיו יש לך זר דפנה, מרוט ככל שיהיה – ודווקא נחמד שהוא מרוט קצת – להתרפק עליו ובה בעת ללגלג עליו, ולהמעיט בערכו מתוך ידיעת ערכו?
מסדר זיהוי
הָלַכְתִּי בַּהַלְוָיָה שֶׁל אָדָם מְפֻרְסָם.
אֶת הַצְּעִירִים לֹא הִכַּרְתִּי בִּגְלַל צְעִירוּתָם
וְאֶת הַזְּקֵנִים לֹא הִכַּרְתִּי בִּגְלַל הִזְדַּקְּנוּתָם.
לוּ נֶעֱרַךְ לִי הַיּוֹם מִסְדַּר זִהוּי,
אֶת עַצְמִי הָיִיתִי מִתְקַשֶּׁה לְזַהוֹת.
הָיוּ חַיָּבִים לְהֵעָזֵר
בַּתְּמוּנוֹת שֶׁלִּי
שֶׁהוּפְצוּ בֵּין כָּל תַּחֲנוֹת חַיַּי,
בַּיָּמִים שֶׁהָיִיתִי מְבֻקָּשׁ.
